ארכיון הרשומות עם התג "נוגע בדרכון"

1779920_447502552049494_325186841_n

אם יש דבר עיקרי אחד שתכניות הריאליטי הרסו כאן – כאילו, מלבד דור שלם של אנשים שיגדלו אל תוך שפה משובשת, סט ערכים קלוקל ורצון הרבה יותר גדול להיכנס למעגל האינסופי הזה מלשבור אותו – זה את המונח "אמת". המשפט "לך/הולך/הלכתי עם האמת שלי" נאמר על מעט הטיותיו השונות, בקירוב, 770 פעם בשבוע, וכמו שיש דברים שאם אומרים אותם מספיק פעמים הם הופכים להיות נכונים, כך יש דברים שעובדים בדיוק להיפך.

עכשיו, עזבו מקרים ספציפיים. עזבו אם הזה שאמא שלו נרצחה באכזריות על ידי ילדות מהצופים רוצה לגלם את האמת שלו בחביתת הירק הזו כי ככה היא היתה רוצה. עזבו את העובדת הזרה שרוצה להביא את האמת שלה דרך שיר הפופ הזה כדי להיות חלק מאיתנו, בלי לדעת שיש סיכוי הרבה יותר גבוה שאותה אמת בדיוק תעיף אותה בחזרה למקום ממנה באה. הכל יכול להיות נכון. הכל יכול להיות רומנטי, וללכת לפי האמת או הלב או הברך שלך זה באמת מאוד נחמד, עד גבול מסוים: והגבול הזה, מבחינתי, מגיע כשמדברים עליו.

בזמן האחרון אני נזכר יותר ויותר באחד מקטעי הסטנדאפ האהובים עלי. הוא שייך לכריס רוק, מהמופע Bring The Pain ב-1996, ועוסק בלקחת קרדיט מוגזם על דברים טריוויאלים, שבעולם מתוקן אתה לא אמור לקחת עליהם קרדיט. רוק מדבר על שחורים כי רוק מדבר על שחורים, אבל לדעתי, 18 שנה אחרי שהוא אמר את הדברים האלה לראשונה ברשת HBO, הם יכולים להיות נכונים גם למדינת העולם השלישי הזאת שבנינו לנו היום:

הגאווה הלא ברורה והקצת נרקיסיסטית הזאת באמת, בללכת עם האמת, גם כן לא צריכה להוות סיבה לשום גאווה: כמישהו יילך עם השקר שלו הוא מוזמן לבוא לפריים טיים ולדבר על זה.

איך כל זה קשור לעמיר לב? נו, בטח כבר ניחשתם: כי יש טוקדהטוק, ויש ווקדהווק. עמיר לב מעולם לא דיבר על האמת, כי הוא נתן ליצירות שלו לדבר במקומו, והן דיברו בדיוק כמה שהיה צריך. לא יותר, לא פחות. אבל את זה בטח ידעתם. את זה גם אני ידעתי. רק בשנה האחרונה, לעומת זאת, הבנתי שזאת הסיבה העיקרית שהאהבה שלי אליו – אהבה שהתחילה, נגיד, כולה לפני עשר שנים – רק מתחזקת מרגע לרגע, מאלבום לאלבום, מהופעה להופעה. נדמה לי שהוא האמן היחיד שאני אוהב במידה כמעט שווה את מה שיש בו ואת מה שאין בו, ולא משנה כמו מחפשים: פוזה, אגו, שקר. אני אוהב את הצניעות שלו, את הביישנות, את הדאוןטוארת'יות שלו, שהיא כל כך דאוןטוארת'ית שלפעמים אני מפחד שהוא יעלם מתחת האדמה.

האלבום החדש – “נוגע בדרכון" – הוא עוד מאותו הדבר, והדבר הזה הוא בעיקר כתיבה נפלאה. יש שיקטלגו אותה כמינימליזם, אבל עזבו מינימליזם – מינימליזם של אחד יכול להיות מקסימליזם של אחר – ולדעתי מה שיש כאן זה הרבה מעבר לזה: זה יותר כמו זהמהישיזם, ועכשיו שכל אחד יחליט מה זה אומר. מי שרוצה למצוא אמירות על המצב ימצא אמירות על המצב אבל לא בדמות אגרוף לפרצוף (מלבד, אולי, “ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף איש/בשש מאות אלף בתים/כמה מאות נולדים ביום/לא כתוב כמה מתים”, מתוך “חזי ורות”), אמירה לשם האמירה, כי החיים הם לא אגרוף לפרצוף. החיים הם

אל תדאגי, אני סתם יושב

את יודעת כמה אני אוהב

נשבע, שום דבר רע

את יודעת, העצב בא ועובר

עכשיו הוא בא

הסאונד באלבום החדש מעולה, אולי הטוב ביותר מכל אלבומיו, ואדם שהיה מבין יותר במוסיקה מכותב שורות אלו היה יכול לתלות את זה, נניח, בהפקה, או במרכיבי הלהקה – רם אוריון, יונתן לויט, נווה קורן, ולעתים גם גליה חי, צח דרורי וגיל פלדמן אבל אני חייב להודות שלי, אישית, פחות אכפת מסאונד. ראיתי את עמיר לב אקוסטי, ראיתי אותו חשמלי, ראיתי אותו לבד וביחד, בקפה ביאליק ותמונע והבארבי, בפאב עם מספר שווה של סנדלי שורש ואנשים בערבה, ואני די בטוח שלכל ההופעות הללו היה מכנה משותף אחד: סיפור אנטיקליימטי ומשעשע שגורם לך לרצות לבטל את שאר השירים, ולשמוע רק עוד ועוד סיפורים כאלה, ושהקליימקס יילך לעזאזל. קליימקס הוא אוברייטד.

לא פעם, עמיר לב מוגדר כאן כ"סטוריטלר", ובעוד שזה כנראה נכון, אני מוצא בכך עלבון מסוים: יש אינספור זמרים שמספרים סיפורים בשירים שלהם. אני מניח שאפשר להגיד כמעט על כל שיר שהוא סיפור, כך שהחכמה, אני מניח, היא לא לספר סיפור, אלא איזה סיפור אתה מספר, ואיך אתה מספר אותו. רק לאחרונה הבנתי שהייתי מעדיף, לצורך העניין, לקרוא מאה עמודים בהם הסופר האהוב עלי מספר על איזו ערימת חול שהוא ראה ברחוב או ביקור במס הכנסה, מאשר מאה עמודים של סופר שאני לא מכיר שעוסק בדבר הכי מעניין בתבל. רק לאחרונה הבנתי שיותר חשוב לי, בנקודת הזמן הזו, הצורה בה מספרים סיפור, ולא הסיפור עצמו. ולעמיר לב אני מוכן להקשיב כמעט תמיד, ולא ממש אכפת לי אם הוא מדבר על האגם עם הברווזים, זה שסלינג'ר כתב, על רכבת עם אדנים של לפחות שישים שנה, על חולון ורחוב נחמני ותה צמחים ושני כלבים.

השבוע הוא התארח בלונדון וקירשנבאום וסיפר שהמונח "נוגע בדרכון" מגלם עבורו דואליות קיומית למדי: כשהוא בחוץ, זו אופציה לחזור. כשהוא בפנים, זו אופציה לברוח.

מה שמשאיר לנו, ככל הנראה, רק ברירה אחת: מישהו מוכן לעלות על אוטובוס לכליל ולהחביא לעמיר לב את הדרכון?