ארכיון הרשומות עם התג "אליוט סמית'"

לפני שבע או שמונה שנים סגרתי שבת באיזה בסיס מסריח בגלבוע ושמעתי אליוט סמית' בקול רם. כאילו, לא רםרם: סתם, במקום באוזניות, נגן המוסיקה שלי היה מחובר לרמקולים של המשרד שלנו, שהיה בקומה השנייה והשקיף על רחבת דגל בה אנשים מסוימים התחפשו לאנשים חשובים, ואנשים אחרים שיחקו כדורגל. בשלב מסוים – לא זוכר באיזה שיר, לצערי – נכנסו שניים או שלושה מילאומניקים ואמרו משהו בסגנון: “אחי, שלא תקפוץ למטה עם המוסיקה הזאת". חייכתי, כי זה מה שאני בדרך כלל עושה כשמישהו מבוגר ממני אומר לי אחי, פסיק, ובטח החלשתי או העברתי למוסיקה שאפשר לשמוע בקול רם בלי שיחשבו שאתה רוצה להתאבד. אפילו שבדיעבד, אם משהו היה גורם לי לרצות למות אז זה לא המוסיקה אלא המקום בו הושמעה. המוסיקה היתה גורמת לי לרצות להישאר. ורק היום, שבע או שמונה שנים מאז, 11 שנים מאז שאליוט סמית' דקר את עצמו (או נדקר) עם סכין סטייקים בחזה, אני מתחיל להבין את היחסים המאוד, מאוד פשוטים שלי עם "מוסיקה עצובה". בשבע מילים: כמו היחסים שלי עם כל מוסיקה אחרת.

לא שמעתי אז את אליוט סמית' כי רציתי לקפוץ מהקומה השנייה ולשפשף את המרפק או משהו כזה (ממילא המשרד לא היה גבוה מספיק); שמעתי את אליוט סמית' מאותה סיבה שאני שומע אותו עכשיו, והיא לא קשורה בשיט לחיים או למוות, דיכאון או אושר. היא קשורה לאהבה או חיבור. כשהתחלתי לשמוע אותו לא ידעתי שמדובר באיזה נסיך אופל שעוסק בעיקר בדיכאון, שיתרגל את מה שהוא מטיף ויגמור את חייו 34 שנה אחרי שהתחיל אותם. אני משער שמשהו באנדרדוגיות בכל זאת הדהד איפשהו, אבל זה בכלל לא משנה. מה שמשנה זה זה: שמעתי את אליוט סמית' – או נגיד, את האלבומים הראשונים של לאונרד כהן, אלה שלכאורה היו צריכים להגיע עם סכיני גילוח לחיתוך ורידים – ברגעי אושר גדולים לצד רגעי משבר.

אם תצמידו אקדח לראשי, בוודאי אשאל אתכם מאיפה יש לכם אקדח, והאם יש לכם רישיון להחזיקו, בוודאי אסביר שאקדחים ללא רישיון זה פתח לחברה מסוכנת מאוד, ותגידו, השתגעם? ראיתם את הסרט ההוא של מייקל מור? אחר כך, אנסה להכריע האם שמעתי את סמית' וכהן יותר פעמים כשהייתי מדוכא או שמח, ולא אצליח. זאת בניגוד למוסיקה "שמחה", נניח, או קצת יותר קצבית, אותה אני יכול לשמוע בעיקר במצב רוח חיובי. כנ"ל לגבי סרטים וספרים מסוימים, כי אמנות טובה וטהורה, לטעמי, לא תלוית מצב רוח. אני לא יודע מה זה אומר עלי אם הזמרים והספרים והסרטים האהובים עלי הם עצובים, כביכול, אבל כן יודע מה זה אומר עליהם אם אני פונה אליהם בעתות צרה ואושר גם יחד: שהם עשו משהו נכון, ושהחיים לא שחור ולבן.

בתכל'ס, אליוט סמית' עצמו אמר את זה טוב ממני פעם. "כשאנשים מדברים על כמה שאני עגמומי זה גורם לי להרגיש רע", הוא סיפר בתחילת העשור הקודם למגזין In Music We Trust. "אבל אף אחד לא רוצה שיתארו אותו כמדכא. לפעמים אני מדוכא ולפעמים לא, כמו כל אחד אחר. בדרך כלל שירים, לא רק שירים שלי, נכונים לזמנים מסוימים הם לא מה שאתה מרגיש כל הזמן. הם מה שאתה מרגיש לפעמים. המיינסטרים ממשיך להגדיר אותי כמדכא ואני לא צריך את זה יותר. אתה יכול לראות סרט עצוב ולמצוא בו יופי. אתה לא יוצא ממנו מדוכא; זה יכול להיות מעורר השראה".

כל התורה על רגל אחת. אני לא יכול לספור את השירים והסרטים והספרים העצובים אליהם נכנסתי למטה או באמצע ויצאתי למעלה.

אה, ובגלל שבדרך כלל נהוג לסיים קטעים כאלה עם שיר ספציפי שמבטא בשלוש דקות ועשרים את 700 המילה שהגיעו לפניו, אסיים עם שיר שלא ממש מבטא דבר. מודה: המון פעמים דילגתי על הפתיחה דקה ו-46 שניות, אני כבר יודע, ואני יודע שאני חרא ולא ככה מקשיבים לשירים, ושיש סיבה לדקה וה-46, ושמה שמגיע אחר כל כך טוב בדיוק בגללה. לא חשוב. מה שאני אוהב ב-King's Crossing זה שזה אליוט סמית' בגרסתו הרוקיסטית ביותר, כמעט הפאנקרוקיסטית ביותר ואני שונא פאנקרוק, אבל אוהב את זה ספציפית. כי אם מרבית שיריו חודרים לעור כמו מחט קטנה שמחפשת וריד, קינג'ס קרוסינג הוא סדרה של אגרופים לבטן. זה שיר יוצא מהכלל, כי הכלל של אליוט סמית' הוא אחר, ונדמה לי שאני מאוד אוהב אותו כי יש כל כך מעט ממנו: אם היה אלבום שלם, אלבומים שלמים, קריירה שלמה שנשמעת ככה, הייתי מחפש זמר אחר לאהוב. מעולם לא הייתי נרקומן או נוצרי עדיין לא, לכל הפחות ובכל זאת, אני נתקף צמרמורת בכל פעם שהבית הזה מופיע:

 

It's Christmas time, and the needles on the tree

A skinny Santa is bringing something to me

His voice is overwhelming, but his speech is slurred

And I only understand every other word

הנה, בקיצור: