חודשים רבים שאני רוצה לכתוב את הטקסט הזה. חודשים רבים שהוא יושב לי, במפוזר, באיזו פינה של הראש, יושב בשקט ומחכה, ואני לא עושה איתו דבר. במבט מפויס יותר, סביר להניח שזה הגיוני: לכתוב על האהבה שלי ללאונרד כהן זו משימה בלתי אפשרית, חסרת סיכוי, המילה שלו מול המילה המפורקת שלי. לנסות להסביר את לאונרד כהן במילים זה קצת כמו לנסות להסביר את פיקאסו בציורים, או את אסד בנשק כימי.

הוא בן 79 היום. אני לא בטוח שהוא יגיע לגיל 80. אני לא בטוח שהוא ימות לפני גיל 120. אני לא בטוח בכלום, זולת זה: אני באמת, באמת משוגע על לאונרד כהן. אם החברה המערבית היתה מעט סבלנית יותר כלפי נישואים של בחור בן 27 ואיזה יהודיקנדי שנושק ברכות ל-80, כבר מזמן הייתי זונח את נטיותי המיניות הנוכחיות וסלידתי מהמוסד העתיק, ויוצא לחפש טבעת שתתאים לאצבעות מקומטות, צהובות מניקוטין ואדומות מכתמי יין אדום בן שישים שנה.

הגעתי אליו מאוחר, כשם שמגיעים למרבית הדברים הטובים בחיים בשלב מאוחר (אחת הסיבות העיקריות לכך שלעולם, אבל לעולם לא תראו תינוק עם כוס קפה). אני מניח שכל הסיפור הזה התחיל קצת לפני הצבא והמשיך, וממשיך, וימשיך. לאט לאט, הכהן הגדול עם המגבעת הסטנדרטית עקף אמן אחר אמן, להקה אחר להקה, והפך להעדפה המוסיקלית המובילה שלי. היום זה כבר ממש לא הוגן. כהן ועוד 15. המעמד שלו יצוק בבטון, ובעוד שאני מסוגל לדמיין איך הסרטים, הספרים ותכניות הטלוויזיה האהובות עלי בכל הזמנים עוד מסוגלים להתחלף, כאן אין סיכוי. זה גמור. מכאן והלאה, הכל לפרוטוקול.

הרגע המכונן הגיע בטיול בניו זילנד – טיול של שלושה חודשים שתוכנן, ברובו, סביב הופעה של הכהן הגדול בווליגנטון ב-31 באוקטובר, 2010. המאסטר לקח אותי לטייל. עד אותו רגע, לא ידעתי למה לצפות. לא הקשבתי לאלבום ההופעה החיה המפורסם מלונדון, לא חרשתי את יוטיוב, לא קראתי על הופעות קודמות. בדיעבד, הגישה הזו, שבדרך כלל נובעת משילוב כרוני של עצלנות ואדישות, לגמרי עבדה לטובתי. אחרי שלוש ומשהו שעות של הופעה, יצאתי הלום קרב. אני לא זוכר כלום – כלום, נאדה, שום דבר מההופעה ההיא. רק זוכר את היציאה מהאולם, פנים מאוגרפות, השוק הטוטלי, ההליכה השקטה בחזרה למרכז העיר, הרעב, הכניסה לסופרמרקט שהיה פתוח גם בלילה, הרכישה של פאיבשר תעשייתי שבאותו רגע הרגיש כמו מנה ממסעדת מישלן, ההגעה לאכסניה, המקלחת, הכניסה השקטה לחדר שהיה מאוכלס בשלושה אנשים נוספים, החיוך הבלתי נשלט בחושך.

רק בזמן האחרון תהיתי, לראשונה, מה היה קורה אם לא הייתי רואה את ההופעה ההיא לבד. אם הייתי חולק את החוויה החדפעמית ההיא עם מישהו אחר. אם האפקט היה אותו אפקט. אני מניח שלא, אבל באותם רגעים הלבד הזה היה יתרון. מאז ניו זילנד, ראיתי את הכהן הגדול שלוש פעמים נוספות בחסות המשפחה – ברטיסלבה, פריז, ורונה – ובכל הפעמים הללו, כמה דקות אחרי ההדרן האחרון, רציתי להיות לבד. אני לא יודע מה זה אומר עליו, ויודע עוד פחות מה זה אומר עלי. אין עוד זמר שאני פונה אליו בשני מצבי הקיצון שלי – שמחה גדולה או עצב גדול. הדרך אל כל השאר הזמרים והלהקות שאני מחבב מתחילה בתחושה מאוד ברורה – הרגשה טובה גוררת איתה מוסיקה כזו, הרגשה רעה גוררת איתה מוסיקה אחרת, שחור אל שחור, לבן אל לבן, מתמטיקה של הנפש, מתמטיקה של התווים.

וזו תהיה נקודה לא רעה, כנראה, להפסיק את הניסוי הכושל הזה, כי אין, אין לי סיכוי להצליח להגיע לנקודה רחוקה יותר. אין לי סיכוי לגרד אפילו את ההערצה העיוורת שלי לכתיבה של הכהן המאוד, מאוד גדול – אף אחד לא כתב כמוהו, אף אחד לעולם לא יכתוב כמוהו לצניעות מעוררת ההשראה, לקול, לחכמה, לחוש ההומור, למיתוס.

הלוואי שהייתי אוהב אותו פחות, ואז אולי הייתי יכול להסביר את זה במילים.

עד אז, ברוח יום ההולדת, הנה שיר מושלם בשם Gift, מספר השירים The Spice-Box Of Earth:

You tell me that silence
is nearer to peace than poems
but if for my gift
I brought you silence
(for I know silence)
you would say
This is not silence
this is another poem
and you would hand it back to me

 

 

ניב רסקין:ערב טוב וברוכים הבאים למהדורת יום ב' של יציע העיתונות. נפתח כהרגלנו בקודש בעצבים. שליימה?”

שלמה שרף:סילביה פלאת'”.

ניב רסקין:סילביה פלאת'?”

שלמה שרף:בושה וחרפה. לדחוף את הראש לתנור? לא פלא שכבר שנים היא לא הוציאה שיר נורמאלי. שתתבייש זאתי".

ניב רסקין:קוף?”

רון קופמן:תראה, בשבוע שעבר התקיימה באשדוד תחרות שירה עד גיל 18. עכשיו, בוא נעזוב את זה שלפי מה שאני יודע, הכל שם היה מכור מראש. מה מסתבר מתחקיר שערכנו? שהזוכה, בחור בשם ניר קשת, עשה הומאז' לטי אס אליוט. הומאז', אתה קולט? השופטים המושחתים מלקקים לו, והילד שבטח לא חיבר משפט אחד מקורי בחיים שלו זוכה בתחרות. וזה, מה שנקרא, דור העתיד".

שלמה שרף:בושה".

אלי אוחנה:אני רוצה להתחבר לדברים של הקוף".

שלמה שרף:וחרפה".

אלי אוחנה: "אבל לדעתי אי אפשר להאשים כאן את השופטים. גם השופטים בני אדם. אותי מעצבנת התקשורת, שמתנהגת כמו לפני עשרים שנה".

צביקה שרף:הפרינט מת!”

ניב רסקין:הלו, צביקה, הפרינט לא מת".

צביקה שרף: “הפרינט הוא כלום ושום דבר".

ניב רסקין:טוב, חבר'ה, בואו נצא לדרך".

 ***

ניב רסקין: "אז כפי שבוודאי שמעתם, וודי אלן מוציא השבוע את הסרט ה-44 שלו, והפעם הוא שוב חוזר ללונדון. לאיש מאיתנו אין ספק לגבי הרפרטואר של אחד הקולנוענים הכי טובים שהיו כאן, אבל יכול להיות שהוא כבר מעבר לשיא?”

שלמה שרף:תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו על וודי אלן: זה בושה וחרפה. קראתי בעיתון שהוא אנס את הילדה שלו, הקוריאנית. זה התנהגות זה? ככה מתנהגים לבת שלך? אם זה היה תלוי בי, אני הייתי מעלה אותו על המטוס הראשון בחזרה לניו יורק. בושה".

אלי אוחנה:חבר'ה, זה הקולנוע. פעם יוצא לך טוב, פעם לא".

שלמה שרף:אלי, איפה הקלאסיקות, אלי. איפה אנני הול. איפה מנהטן".

רון קופמן:אני יגיד לך איפה: בתחת. כל הוליווד זה פח אשפה אחד גדול. הכל שם רקוב מהייסוד".

ניב רסקין:אז מה אתה מציע?”

רון קופמן:לסגור. לסגור הכל".

ניב רסקין:לסגור את הוליווד?”

שלמה שרף:לשלוח את כולם בחזרה להוליווד. בושה".

***

ניב רסקין:טוב, חברים, אתמול התבשרנו כי בוב דילן החליט להפסיק את סיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו. צביקה, לך יצא לראות אותו בשנים האחרונות?”

צביקה שרף:לי אישית לא יצא לראות את בוב דיילן, לא".

ניב רסקין:דילן".

צביקה שרף:כן".

שלמה שרף:אבל צביקה, צביקה, תגיד לי משהו – זה מוסיקה?”

אלי אוחנה:חצי מהזמן אפילו אי אפשר להבין את המילים שהוא אומר".

שלמה שרף:זה זלזול. הוא מזלזל. איזה מין דבר זה, לנגן בגיטרה ובמפוחית באותו זמן? איפה נראה דבר כזה?”

רון קופמן:חבר'ה, יש לי חדשות בשבילכם: דילן של שנות השישים מת מזמן. עכשיו זה סתם איזה טרחן זקן שמבייש את עברו. כמה שיותר מהר יפרוש, ככה טוב".

שלמה שרף:קוף, ומה זה אבן מתגלגלת? מתי בפעם האחרונה ראית אבן מתגלגלת? אתה יודע כמה אבנים שוקלות? אתה חושב שהם סתם יכולות להתגלגל ככה ברוח? נו באמת".

צביקה שרף:אני לא מבין מה רע במוסיקה שלנו שצריך לדבר עליו".

אלי אוחנה:שום רע. הלוואי עליהם, מה שיש לנו".

***

ניב רסקין:אוקיי, ולסיום, בסוף השנה האזרחית תתפרסם אסופת קטעים חדשה של צ'ארלס בוקובסקי, עם שירים, סיפורים וטורים שלא ראו אור. אלי, יכול להיות שלמדנו להעריך את הכותב הגדול הזה רק בדיעבד?”

אלי אוחנה:אני אישית מעולם לא שמעתי על הבוקובזה הזה, אבל לדעתי זו הכתיבה: פעם יוצא לך טוב, פעם פחות".

רון קופמן:ופעם פח. בוקובסקי זה הבלוף הכי גדול בספרות האמריקאית המודרנית".

שלמה שרף:מה הוא עשה בשנים האחרונות? איפה הוא היה בשנים האחרונות?”

ניב רסקין:הלו, שלמה, הוא מת כבר קרוב לעשרים שנה".

שלמה שרף:בסדר, זה תירוץ? אני שמעתי שהוא כתב ספר על הדואר. מה זה, נגמרו הנושאים? איפה יישמע דבר כזה, לכתוב ספר שלם על הדואר? הוא פחדן. זו פחדנות".

צביקה שרף:אני לא מתחבר לכל הגסויות שלו. אם למשרד החינוך היה קצת שכל, הוא היה מעיף לכל הרוחות את הכתבים של הבוקובסקי הזה שמשחית לנו את הנוער".

שלמה שרף:מה עם הילדים, צביקה".

צביקה שרף:ואחר כך מתפלאים למה החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית. מה זה כל הדיבורים האלה על זונות ואלכוהול ומכות?”

רון קופמן:בוקובסקי זה פח אשפה אחד גדול, חיקוי עלוב של המינגוויי, ובנקודה הזאת אני מסכים עם צביקה. זו תת תרבות שמדרדרת את הנוער".

שלמה שרף:אם זה תלוי בי, אני מעלה אותו על המטוס הראשון בחזרה לאפריקה".

ניב רסקין:טוב, חברים, נגמר לנו הזמן, אז מילת סיכום בבקשה. אלי".

אלי אוחנה:בושה".

שלמה שרף:חרפה".

צביקה שרף:פח".

רון קופמן:אשפה".

***

אפילו נשיא המדינה בא לפגוש את ההורים שלי. הוא התנצל שלא יכול היה להגיע לברית והביא איתו בקבוק ממש ישן של שיבאס, בטח כי לא היה לו נעים. התקשורת חגגה על ההורים שלי ובטח גם עלי, למרות שבתכל'ס אני לא ממש זוכר שום דבר מהימים ההם, הימים בהם הייתי האזרח השבעה מיליון במדינת ישראל. בארון של אמא שלי עדיין יש קלסר מלא בגזרי עיתונים מהתקופה ההיא, ומדי פעם אני מוציא אותו, מעלעל ומסתכל אל תוך העיניים של עצמי, כתינוק על שער של שני העיתונים הכי גדולים במדינה, ומה רואה – כולה עיניים של תינוק. אבל בימים ההם כנראה שבמדינה פשוט חיפשו סיבות לשמוח, והולדת האזרח השבעה מיליון היה סיפור יפה שכולם התחברו אליו, בלי קשר לשמאל וימין. אף אחד לא הודה בזה בתקופה ההיא, וגם לי לקח המון זמן לחשוב על זה, אבל נדמה לי שבאיזשהו מקום רוב המדינה שמחה שהאזרח השבעה מיליון הוא צבר אמיתי כזה, בן להורים קיבוצניקים שמסמלים, גיאוגרפית לפחות, את ארץ ישראל היפה. קשה לי להאמין שהתקשורת היתה מתייחסת אלי ואל המשפחה שלי ככה אם היינו רוסים, נניח, או אתיופים, שלא לדבר על ערבים. אם הייתי ערבי לא הייתי מגיע לשער של עיתונים. אם הייתי ערבי לא הייתי מקבל דברים בחינם. לפעמים אני חושב שטוב שיש אותם, את הערביםישראלים, טוב בקטע סטטיסטי, אבל אולי סטטיסטי דומם כזה. שלא יגיעו במספרים עגולים וחגיגיים.

הנשיא, שהיה דור שני לשואה, אמר להורים שלי בקבלת הפנים ששודרה בכל ערוצי הטלוויזיה, שאני ההוכחה הניצחת לכך שמדינת ישראל חזקה מהכל. איבדנו שישה מיליון בשואה, והנה, עכשיו אנחנו כבר שבעה מיליון. הוא אמר שזה מסמל את חוזקה של הדת היהודית ואת רוח הלחימה הבלתי נגמרת של העם היהודי, ובתכנית טלוויזיה שהיתה אחר כך והוקלטה בטעות, אמר איזה קומיקאי בפאנל כלשהו שהנשיא צודק, הרי כולם יודעים שאחד העקרונות החשובים ביותר של הדת היהודית הוא לא לשים קונדום.

חוץ מהכסף שההורים שלי קיבלו על הראיונות שהעניקו בטלוויזיה ובעיתונים, הגיעו אלינו כל מיני מתנות מאנשים, סתם אנשים שרצו לשמוח בשמחתנו, וכל מיני הטבות מהמדינה: ביטוח בריאות מקיף בחינם, הקלות במשכנתה, סבסוד מלא של הלימודים, כרטיסיה חופשית לאוטובוסים עירוניים והנחה משמעותית לקווים בין עירוניים, וכניסה חינם ל'יד ושם' לכל החיים. כילד, אני זוכר שכל דבר שרציתי – קיבלתי. רק הייתי צריך לבקש מההורים שלי, שביקשו ממישהו אחר, שנתן לי כי אני האזרח השבעה מיליון, זה מהתקשורת, ההוא שמסמל את ארץ ישראל החזקה.

ובהתחלה באמת הכל היה בסדר. ההורים שלי אהבו את 15 דקות התהילה שלהם והחליטו להעביר אותנו מהקיבוץ לתל אביב, כדי שנהיה יותר קרובים לתקשורת. אבל שתי האחיות שלי, שגדולות ממני בחמש ושבע שנים, לא אהבו את המעבר ואמרו שהעיר הגדולה עושה להן מיגרנות. במבט לאחור קל לי לראות שהן גם הרגישו מוזנחות, נחותות אל מול הבן המוצלח שלא עשה שום דבר מלבד להיוולד בדקה הנכונה. קצת אחרי שחגגתי בר מצווה ההורים שלי רצו להתגרש, אבל אף אחד לא היה מוכן להתפשר ולוותר עלי, אז הם החליטו להישאר יחד.

בגיל 17 החל ויכוח גדול בתקשורת אם צריך לגייס אותי או לא. ההורים שלי כמובן היו בצד שקרא לי לעשות שירות לאומי כדי להוכיח שהמדינה שלנו מסוגלת להישען על ערכים שהם לאו דווקא צבא, הצד שראה בי הזדמנות לשינוי ותקווה. אני דווקא הייתי בצד השני. כל החברים שלי התגייסו, ובאחת הפעמים שהרמטכ"ל בא אלינו הביתה עם עיתונאי ושני צלמים, הוא אמר לי משפט שממש התחברתי אליו: “במדינה שלנו כל אזרח צריך לעשות צבא. בלי הצבא לא היה לנו את האזרח השבעה מיליון", וכשהוא אמר את האות האחרונה של המילה האחרונה הוא חייך לצלם, וזו התמונה שהופיעה בעמוד השער של העיתונים ביום שלמחרת.

בסופו של דבר הוחלט שאתגייס, ואחרי שמפקדים כמעט מכל החילות דיברו איתי באופן אישי אמרתי שאני רוצה לשרת איפה שהכי צריכים אותי. כשהרמטכ"ל קרא את זה בעיתון הוא אמר שאני באמת דוגמא מהלכת לישראלי היפה, שגדל על ערכי צה"ל, ושלח אותי לשריון. מדי פעם, כשהייתי עייף במיוחד, ביקשתי לא לעלות לשמירה ותמיד הסכימו לי. כולם ידעו מי אני, והמפקדים קצת פחדו ללכת נגדי והקשרים שלי. פעם אחת, כשהייתי קצת חולה ונשארתי בבסיס בזמן שהגדוד נכנס לעזה, פרצו שלושה עיתונאים את הש.ג. ושאלו אם אני פציפיסט, ואיך זה שכולם עכשיו במבצע הצבאי הגדול ואני נשארתי בגדוד. אחד העיתונאים אמר לי אחר כך, בשקט, בצד, שהוא לגמרי מבין אותי, ושגם הוא לא עשה צבא, אבל הוא לא הבין אותי. אף אחד לא ממש הבין אותי.

אף אחד לא ממש מבין אותי גם היום. לפני כמה ימים חתמתי על מסמכי הגירושים שלי מדינה, אשתי השניה, האזרחית השישה מיליון. הכרנו באיזו השקה של חנות בגדים, ולמרות הפרש גילאים של שמונה שנים לטובתה היה בינינו חיבור כלשהו. עכשיו אני כבר ציני, אז אני יכול לשער שהיא נמשכה אלי כי רצתה לשחזר את ימי הפרסום שלה עצמה, ובאמת, 50 אלף איש הגיעו לחתונה שעשינו בפארק הירקון, האזרח השבעה מיליון והאזרחית השישה מיליון, באחד האירועים הכי גדולים ומתוקשרים ומצולמים בתולדות המדינה. אני מניח שגם הסיבות שלי לא היו רומנטיות בלבד, וכשהבטתי לה בעיניים בחופה, בין פלאש אחד של הצלמים ומשנהו, לא ממש ראיתי את האישה שאיתה ארצה לבלות את שארית החיים שלי. והנה, צדקתי. כמות דומה של כלי תקשורת הגיעה כדי לסקר את הגירושים שלנו, וזה לא מפתיע אותי. אם יש משהו שאנשים יותר אוהבים מלשמוח בשמחתם של אנשים כאן, במדינה הזאת, זה לרקוד להם על הקבר.

ועכשיו אני שוב בבית שלי, שוב לבד, מלא במוצרים ורהיטים ומזכרות שקיבלתי בחינם לפני הרבה שנים, ומישהו צריך להעביר עליהם מטלית לחה. על שולחן האוכל שלי מונח צו מילואים אותו לא ממש מתחשק לי לפתוח, ובטלוויזיה מדברים על האזרח ה-13 מיליון שנולד אחר הצהריים, אבל הרבה יותר בקצרה משדיברו עלי. הוא מסיים את מהדורת החדשות המרכזית באייטם של שתי דקות וארבעים שניות

בכל זאת אני קצת מקנא בו.

רחוב

פורסם: 09/01/2013 ב-לאונרד כהן, מוסיקה
תגים:

אחד הדברים הטובים בלאונרד כהן – כאילו, מלבד העובדה שהוא לא ממש בן תמותה וכאלה – זה שהוא באמת משתבח עם הגיל. כנראה שאלה בערך 90 מיליון קוב יין ששתה לאורך השנים שעושים את הטריק, אבל עם המילים אי אפשר להתווכח. אז הנה שיר באמת אדיר שפורסם בניו יורקר ב-2 במרץ, 2009, המתקרא A Street:

I used to be your favorite drunk
Good for one more laugh
Then we both ran out of luck
And luck was all we had

You put on a uniform
To fight the Civil War
I tried to join but no one liked
The side I’m fighting for

So let’s drink to when it’s over
And let’s drink to when we meet
I’ll be standing on this corner
Where there used to be a street

You left me with the dishes
And a baby in the bath
And you’re tight with the militias
You wear their camouflage

I guess that makes us equal
But I want to march with you
An extra in the sequel
To the old red-white-and-blue

So let’s drink to when it’s over
And let’s drink to when we meet
I’ll be standing on this corner
Where there used to be a street

I cried for you this morning
And I’ll cry for you again
But I’m not in charge of sorrow
So please don’t ask me when

I know the burden’s heavy
As you bear it through the night
Some people say it’s empty
But that doesn’t mean it’s light

So let’s drink to when it’s over
And let’s drink to when we meet
I’ll be standing on this corner
Where there used to be a street

It’s going to be September now
For many years to come
Every heart adjusting
To that strict September drum

I see the Ghost of Culture
With numbers on his wrist
Salute some new conclusion
Which all of us have missed

So let’s drink to when it’s over
And let’s drink to when we meet
I’ll be standing on this corner
Where there used to be a street

החדשות הטובות? בראיון לטרי גרוס מ-NPR בערך חודש אחר כך, הכהן המאוד, מאוד גדול אמר שאת הטקסט הזה הוא כתב עם אנג'אני – זמרת ליווי לשעבר, בת זוג לשעבר, שראויה לפוסט משלה בבלוג הזה – מתוך כוונה להלחין אותו ביום מן הימים. אבל למה לקרוא כשאפשר להקשיב, אז הנה, 37 דקות של ראיון, כולל הקראה של המילים המצוינות הללו בערך ב-33:51. כדאי לכם.

הכל הבאנו איתנו מהבית, סימה פרסה יפהיפה את השמיכה הדקה וישבנו עליה והתחלנו להוציא ככה, בלי סדר מסוים: לחם, נקניקים, חומוס, סלטים, קולה, מים, צלחות חדפעמיות, כוסות חדפעמיות, סכו"ם חדפעמי, למרות שהוא חזק כזה, קשיח, אז הרבה פעמים אנחנו הופכים אותו לרבפעמי. סימה פרסה יפהיפה את השמיכה הדקה וישבנו עליה ובירכנו, ואכלנו, והיה טעים לכולם והיה אוויר טוב בין העצים, אוויר של יער, אוויר שאי אפשר לקבל בתוך העיר. ממש אפשר היה להריח את העצים. סימה אמרה שהיא היתה יכולה לחיות כאן, באמצע היער, אבל היא תמיד אומרת את זה, כמו הפעם ההיא שטסנו לסוף שבוע ברומא, וביום האחרון כבר נמאס לה מכל הארכיטקטורה הזאת, והיא רצתה לחזור הביתה, למה פה הבניינים מכוערים אבל אלה הבניינים המכוערים שלה, אבל שיחקה אותה כאילו היא מתה להישאר. בסדר, לא מאשים אותה, כולנו בני אדם, אבל לא צריך להיות צבעונית.

אחרי האוכל הוצאתי את הפק"ל קפה והכנתי לנו תה בטעם נענע, וישבנו על השמיכה שסימה פרסה יפהיפה ושתינו ואכלנו עוגה שהיא קנתה ולא אפתה והסוכר של העוגה העלים את הסוכר של התה, ככה שאמרתי לסימה שפעם הבאה תזכיר לי לא לשים סוכר בתה, למה ממילא לא מרגישים אותו וזה סתם בזבוז, סתם עוד קלוריות. היה אוויר טוב ואווירה טובה וסימה שמה את היד שלה על הברך שלי, והיד שלה היתה חמה מהתה, ושנינו שתקנו והקשבנו לקולות של היער, שבתכל'ס נשמעו די דומה לקולות של העיר רק בלי מכוניות. לידנו היו כמה משפחות שהדליקו מנגל ומאחורינו קבוצה של איזה עשרה חיילים שישבו במעגל ושרו שיר של אריק איינשטיין, ואמרתי לסימה שכשאני הייתי בצבא לא היה זמן לצאת לפיקניק באמצע היער ולשיר שירים. לא יודע אם המשפחות שלידנו הכירו אחד את השני אבל כשלמישהו נגמר פיתות הוא ביקש מזה שלידו, והאלה הביאו לאלה קצת קבבים, ואנחנו, את החומוס שלא גמרנו, הבאנו למשפחה שהיתה הכי קרובה אלינו, משפחה עם שלושה ילדים, והאבא הבטיח להזמין אותנו אחר כך לקפה.

אלא שבסוף לא נשארנו לקפה, למה אחרי שסיימנו את התה והעוגה התחילו לבוא זבובים כאלה, זבובים עוקצים כאלה, לא ממש זבובים אבל גם לא ממש יתושים וגם לא ממש דבורים, וסימה, קשה לה עם עקיצות, ככה שארזנו את רוב הדברים והשארנו כמה קופסאות עם קצת סלט וכמה בקבוקים עם קצת קולה לאלה שיבואו אחרינו, ונכנסו לאוטו.

בדרך החוצה מהיער הסתכלתי ימינה וראיתי עשן. בלי לחשוב פעמיים בכלל סובבתי ההגה והתחלתי ליסוע בכיוון, למה אם אני יכול להציל בנאדם אחד משריפה, וואלה, עשיתי את שלי בחיים. איך שהגענו הכבאים שהיו שם כבר סיימו לכבות את השריפה שהתחילה איזה שעה לפני זה, כנראה בגלל שמישהו השאיר מדורה במקום שהיה אסור להדליק אש. הורגים אותי האלה, שלא מכבים את המדורות שלהם. כשכבר עלינו על הכביש הראשי פתאום סימה מנמיכה את הרדיו ועושה לי:

"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?”

"מה זה? מה קרה לך?” שאלתי, למה זאתי, לפעמים נכנס בה איזה מישהו או משהו שזה לא להאמין.

"העצים האלה, שנשרפו. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר", היא אמרה שוב, הפעם בלי הסימן שאלה.

"וואלה".

"זה ביטוי כזה. זה מטפוריה".

"וואלה, ומה את רוצה ממני? איפה שמעת את זה? מאיפה לי לדעת מה יגידו אזובי הקיר האלה?”

"זה כל הקטע. אף אחד לא יודע מה הם אומרים. בגלל זה אין לזה תשובה".

"סימה, כבר אמרתי לך שלכל דבר יש תשובה".

"אז תגיד לי. תגיד לי מה יגידו אזובי הקיר".

וואלה, תפסה אותי לא מוכן. בדרך כלל יש לי תשובה לכל שטות שלה, אבל הפעם, לא יודע, הפעם היא התחילה להגיד שזה ביטוי כזה, מקראי או תנ"כי או משהו, ואני, למרות שאני יודע את התנ"ך ברוך השם, וואלה, אין, לא היתה לי תשובה. וידעתי שברגע שאין לי תשובה אני מאבד את כל המוניטין שלי עם סימה, למה הסיבה היחידה שהיא איתי זה שאני גבר חזק שיודע לעשות הכל ובכלל יודע הכל, ואם היא פתאום תראה שיש משהו שאני לא יודע היא תלך, ואולי יש לזה יתרונות, אבל אני מעדיף שתישאר למה אין לי כוח להתרגל לשגעונות של אישה חדשה.

"תני לי יומיים ואני חוזר אליך עם התשובה של אזובי הקיר האלה, גם כן אלה".

איך שהגענו הביתה ישר התחלתי לחפש באינטרנט משהו על האזובים ההם, וואלה, אני מניאק אם ישנתי יותר משש שעות בלילה ההוא עם כל המידע הזה שאספתי. בסוף, הרבה אחרי שסימה הלכה לישון נכנסתי למיטה גם אני, לקחתי אלי את השמיכה למה זאתי תמיד מתעקשת להירדם עם מזגן, ועצמתי עיניים. בלילה חלמתי שאני תקוע בתוך קיר שקוף כזה, ומהצד השני שלו עומד המדריך שלי בנהיגה מונעת ואומר: “יא חתיכת דגנרט, אזובי הקיר זה לא אנשים שתקועים בתוך קירות". יותר מזה לא זכרתי בבוקר וכשסיפרתי על זה לסימה היא אמרה שבכל חלום יש גרעין של אמת, אבל זאתי גם אמרה שבכל בדיחה יש גרעין של אמת, ובתכל'ס, אפשר להשתמש בקטע הזה בכל דבר. הנה: בכל שקר יש גרעין של אמת.

אכלנו ארוחת בוקר שהיתה שאריות של הדברים שלא גמרנו ולא השארנו בפיקניק של יום שבת, ובגלל שזה עדיין היה חג ולא הייתי צריך ללכת לעבודה לקחתי את הזמן ונשארתי לשבת כשסימה שטפה כלים. אחרי שהיא גמרה ואני כבר הייתי בסלון היא באה להתיישב לידי, וישר קמתי, שלא תחשוב שאין לי מה לעשות, והתחלתי ללכת לדלת.

"לאן אתה הולך? זה חג".

"כפרה, הגבר שלך הולך לעשות קצת חקירות, כמו ג'יימס בונד, ולחזור עם תשובות".

כל הכבישים היו פקקים כאלה, כאילו כל ישראל אשכרה רוצים לחגוג את החג על הכביש, ואחרי איזה שעה ככה שצפצפתי וצפצפתי וזה לא עזר אמרתי לעצמי: קודם כל תירגע. פתחתי את החלון והדלקתי סיגריה והנהג שהיה תקוע לידי ביקש גם אחת ונתתי לו והוא אמר שעוד מעט הוא יזמין אותי לשתות קפה עם המשפחה שלו, וכל האוטו שלו היה מלא בנות, האשה שלו והילדות שלו בטח, אז העדפתי להישאר באוטו שלי. נרגעתי עם הסיגריה ופתאום נהייתה לי תגלית, יעני גילוי: פתאום אני רואה שהמסלול הימני כולו פתוח, וחוץ מאיזה כמה משולשים כתומים כאלה אין עליו כלום. ישר חתכתי ימינה, לחצתי עד הסוף על הגז וברחתי לכל הישראלים הפראיירים האלה, שהתחילו לעקוב אחרי, ככה ראיתי במראה. בכניסה לתל אביב שוב היה עומס בתנועה אז החלטתי להחנות ולהתחיל ללכת ברגל. סימה לא הביאה לי שום ארוחת צהריים, כלום, ככה שקניתי בקיוסק סנדוויץ' עם פסטרמה ואכלתי תוך כדי הליכה, אפילו ששמעתי פעם שזה לא בריא, למה כל הלחם יורד לך ישר לכפות רגליים.

פייר? לא הייתי לגמרי בטוח איפה אני הולך. הסתובבתי, רחרחתי כמו שאומרים, עברתי בין רחובות והסתכלתי על אנשים ואי אפשר להסביר את זה, אבל וואלה, היתה לי הרגשה שאני מתקרב לאנשהו. בסוף הסתבר לי שבאמת התקרבתי לבת ים, כבר שנים שלא הייתי בבת ים, וזה לא ממש היה כמו לחזור הביתה, למה זה לא הבית שלי, אבל זה היה כמו לחזור למין מקום אחר כזה, נגיד בית של חברים, שלא היית בו שנים. מדי פעם עברתי כל מיני משפחות שעשו על האש והריח שיגע אותי, וטיפה כעסתי על סימה שלא הכינה לי לאכול, אז עצרתי וביקשת איזה פיתה קטנה, למה כל ישראל חברים, וכל ישראל באמת חברים, למה הם נתנו לי.

ככה המשכתי ללכת באותו כיוון ופתאום הגעתי לאיזה מקום, סמטה כזאת, מקום בו בחיים שלי לא הייתי, ומשהו משך אותי לשם. נראה לי זה האינטונציה שלי. הרגשתי קול עם אינטונציה כזה עושה לי מבפנים: אתה קרוב, אתה קרוב, תמשיך, אתה קרוב. אם מישהו אחר היה מספר לי את הסיפור הזה בנקודה הזאת הייתי אומר לו שהוא מחוק מהתחת, דפוק, בטח מסומם כזה ששומע קולות, אבל וואלה, אני לא מדבר כאן על קולקול, אלא פשוט על קול. והקול עושה לי: הלאה, קדימה. אז התחלתי להיכנס לתוך הסמטה הזאת וככה, ראיתי איזה שמונה איש נשענים על הקיר. ישר ידעתי שזה אלה, אפילו לא הייתי צריך לשאול אותם, למה אני, בטח הייתי נעלב אם היו באים אלי ושואלים שאלה שכולם יודעים את התשובה עליה. זה מוריד מהכבוד. התקרבתי אליהם וראיתי איך כל אחד מהם מסתכל לנקודה אחרת על הקיר, והם היו שקטים כאלה, חכמים. אמרתי, נבוא אליהם מכיוון אחר, שיידעו שאני בא בטוב.

"אז מה אתם אומרים?” עשיתי להם.

ואלה, כל אחד המשיך להסתכל לנקודה אחרת על הקיר ולשתוק. חכמים אלה. נתתי עליהם עוד מבט ופתאום התחלתי להתגעגע לסימה

פייר? יצא לנו שם רע, ואני חושב שאני יודע למה זה: קנאה. כולם מקנאים כאן. לפחות פעם בחודש אני קורא שאנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי, ובא לי לקום ולצעוק: אנחנו? המקורבים, אנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי? אבל וואלה, תמיד אני עוצר את עצמי ברגע האחרון ולא קם, למה יש לי פאסון לשמור עליו. אנחנו עושים את העסקים שלנו בשקט, בקלאסה, והאלה, לא יידעו קלאסה אפילו אם היא תנגח להם בראש. אז לא, אנחנו לא הבעיה. אם כבר אז אנחנו הפתרון.

תחשבו. אתם בכלל מסוגלים לחשוב איפה היינו בלי מקורבים? דמיינו, דמיינו. אתם פותחים בבוקר את העיתון ורואים – מה? טל בן חיים בוכה ישר למאמן שלו? למי טואטחה יגיד שמגיעות לו יותר דקות? איפה פניני יתלונן שאליהו לא שומר? אה? תודו, אתם צריכים אותנו יותר משאנחנו צריכים אתכם. זה כמו שאמר לי לא מזמן אברם גרנט – ואני לא בא להשוויץ שאני מהמקורבים הגדולים של אברם, אבל בכל זאת – הלכנו לפני איזה שבועיים לצהריים והוא אמר: באנגליה זה לא כמו כאן. באנגליה מבינים כדורגל. באנגליה יודעים לזהות אם מישהו הוא מאמן או לא מאמן. בלי בולשיט. ווואלה, הוא צדק. אפילו לא כעסתי עליו כשהוא עשה את הטריק הזה של להגיד שהוא שכח את הארנק בבית, והכריח אותי לשלם. כולה ארוחת צהריים.

אז כן, אני מקורב של אברם גרנט, ואני לא מתבייש בזה. אני מקורב כמעט של כל הספורט הישראלי. אני כנראה האדם הכי מקורב בארץ. ככה זה, יש אנשים שפשוט נועדו לגדולה. ובכל זאת לכולם פה קשה עם זה. הכל בסוף חוזר לגזענות: כשהיתה התכנית ההיא בטלוויזיה, מקורביםמקורבים, כולם סתמו את הפה. אבל כשאני פה, מתלוננים. למה, מה ההבדל ביני לבין יהורם גאון? כשאשכנזי עושה את זה בסדר?

אבל אני, אין לי מה להתלונן. כל יום אני קם קצת לפני הצהריים כדי לדבר עם השחקנים החברים שלי לפני שהם מאחרים לאימון בוקר, עושה איזה טיול קטן לבית קפה כדי לשתות מים קרים בחינם, חוזר, מכין לעצמי איזה פיתה עם משהו, נח קצת, ותמיד בהקשבה. זה הדבר הכי חשוב. מדי פעם ילדים עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי איך אפשר להיות כמוני, ותמיד אני עונה להם את אותה תשובה: זוזו כבר מהב.אמ.וו, אתם עושים עליה שריטות, ופותח עליהם את הוישרים. לאלה שלא זזים אני אומר: תקשיבו. כל הזמן תקשיבו. אי אפשר להיות מקורב בלי להקשיב. מקורב בלי להקשיב זה כמו – וואלה, זה לא כמו כלום, למה אין דבר כזה.

אז אלה החיים שלי, ובשם כל המקורבים החלטתי לבוא ולספר את הסיפור שלנו כאן, בשבועות הקרובים, כדי שגם אנחנו נתחיל לקבל את הכבוד שמגיע לנו. כבוד בסיסי, כבוד בין אדם למקורבו, כמו שיש באירופה. אין לי סודות. אין לי מה להסתיר. ואני רוצה להעביר הלאה את הדברים שאני שומע. לפני כמה ימים ישבתי עם שחקן בכיר בליגת העל לשווארמה והוא אמר לי: אתם, אין הבדל בינכם לבין התקשורת. אתם שניכם מעבירים את המידע הלאה. והוא צדק, אלירן. אנחנו התקשורת. במקום שיבוא ויגיד מה שיש לו לאיזה עיתונאי חרא שבטח יוציא אותו כזה קטן, הוא אומר את זה לנו, לאנשים שבאמת קרובים אליו, אלה שמביאים לו מפית כשנמרחת לו טחינה על הסנטר. אתם בכלל מסוגלים לדמיין עיתונאי מביא לו מפית כדי לנגב את הטחינה מהסנטר? זיבי יביא. אם כבר יביא משהו, זה עוד טחינה, למרוח לו על המצח. כאלה העיתונאים. ומן הסתם אני לא מדבר כאן רק על טחינה. זו סתם אנאגוליה.

בקיצור, קנאה. תשעים אחוז מהאנשים היו מתים להתחלף איתי, והעשר אחוז האחרים אפילו לא השתתפו בסקר הזה. אז על אפם וחמתם של כל האפים והחמות האלה אני אספר את הסיפור שלי, את הסיפורים שלי, למה יש לי מוניטין לשמור עליו. אתם יכולים להמשיך להגיד עלינו שאנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי. תגידו את זה כמה שאתם רוצים. אתם יודעים מה הבעיה שלכם? אף אחד לא מקשיב לכם, למה אין לכם מקורבים. אדם חכם אמר לי פעם: יש לי מקורבים, משמע אני קיים.

למרות שאם באמת היה חכם, היו זוכרים את השם שלו.

אז בואו נחליט שאני אמרתי את זה

1.

פייר? אני בכלל רציתי לראות את המשחק, אבל סימה שטפה כל כך יפה את הכלים, ובאה אלי, והניחה את הידיים שלה בתוך הידיים שלי. הוא יודעת שקשה לי, המניאקית הזאת, היא יודעת שקשה לי עם ידיים מקומטות כאלה, ממים. לכולנו יש חולשות, כמו שאומרים, וזה לא בושה. אבל אני מכיר אותה, אני יודע שתמיד כשהיא באה ככה היא רוצה משהו, אז הגברתי את הווליום.

במחצית היא עושה לי: “אולי נראה סרט היום?”
"אין סרטים היום, סימה. יום הזיכרון".
"יום הזיכרון היה בשבוע שעבר".
כלום לא עובר אותה, זאתי.
"אני רוצה לפתוח אופקים", היא עושה. “אין לי מספיק אופקים".
"יש לך מלא אופקים. גם גרעינים לא הולכים עם סרט, לא חבל? הלכת כל כך יפה קודם לקנות אותם".
"נשים בקירור", היא אומרת ולוקחת את הקערה מהשולחן שהרמתי מהחצר של השכן, שילמד, ושמה במקרר. “קראתי בעיתון שקטניות מחזיקות מלא זמן בקירור".
"זה לא קטניות, סימה, זה פיצוחים".
"אתה רואה, אין לי אופקים".
"בסדר, אבל אופקים לוקח זמן. את יודעת כמה לקח לי לראות אופקים?”
"כמה?”
"שקט, מתחילה המחצית השניה".
אנשים כל הזמן אומרים לי שאני רגיש מדי, וכנראה שהם צודקים למה לא הצלחתי להתרכז במשחק. סימה עשתה קולות כאלה, של ארנבת קטנה, כאילו היא עוד רגע מתחילה לבכות, קולות כאלה שלא משנה כמה תגביר את הווליום, עדיין יישארו.
"נשמה", אני עושה לה, ומעביר את המוסף ספורט על העין השמאלית שלה, איפה שהתחילו לרדת דמעות, “גם בכדורגל יש אופקים. נגיד תראי את זה. תשע. רואה?”
"מה תשע?”
"המספר. זה עם המספר תשע על הגב".
"למה יש להם מספרים?”
"זה לא העניין, סימה, אני מנסה להסביר לך פה משהו". שוב עשתה כמו כדור ושמה הראש בין הידיים. “סליחה, כפרה, סליחה. המספרים זה כדי שהשופט יוכל לספור אותם כל פעם, כי מותר רק 11 על המגרש. הנה, תסתכלי רגע, תראי את שלוש. רואה את שלוש?”
"נו".
"שלוש שיחק בשנה שעברה באנגליה, את קולטת? איזה קלאסה. תחשבי על כל המוזיאונים שהוא ראה. את יודעת איזה תורים יש באנגליה? יצחק סיפר לי שהיה עם הבנות בקיץ, שמה תורים זה תורים. אף אחד לא דוחף. הוא אמר, קח את סימה וסע, רק בשביל לראות את התורים. אשכרה היו יוצאים כל בוקר ועומדים איפה שיש תור. זה תרבות זה".
"יצחק?”
"יצחק, כן. וזה, שש, עלה עכשיו מהנוער. יעני, כל העתיד שלו עוד לפניו, כמו שאומרים, ותראי איזה יופי הוא משחק. היית חושבת שהוא כולה ילד?”
"שלוש?”
"שלוש זה אנגליה. שש".
"הוא באמת נראה צעיר".
"לא, זה בדיוק הקטע. עזבי. והנה עשר. עשר הגיע מקרואטיה. היית פעם בקרואטיה?”
"לא".
"תסתכלי על השיער. ככה זה כולם בקרואטיה, עם שיער כזה ארוך. ותראי איזה עגלה, בקושי זז. ואת שומעת את זה שמדבר עכשיו?”
"אותך?”
"את הפרשן, זה בטלוויזיה. שיחק שש שנים באיטליה. ארץ המגף קוראים לה. שש שנים, את כל איטליה ראה. נכון מעניין?”
היא עושה כן עם הראש, החמודה.
"שלא תגידי שלא נותנים לך אופקים. אם היינו רואים סרט, בטח היה רק ישראלים או רק אמריקאים. פה את מקבלת את כל החבילה".
היא מחבקת אותי בצורה שמפריעה לי להסתכל על המסך. לפעמים יש דברים חשובים יותר מכדורגל. הפעם לא, אז הזזתי אותה לצד שלה בספה והחזרתי את הגרעינים מהמקרר.
"יוסי", היא עושה לי, “אתה כזה חכם. אתה אשכרה יכול למכור פרח לאסקימואים".
"קרח".
"מה זה?”
"קרח, לא פרח".
"לא הבנתי".
"למכור להם קרח. מה הם יעשו עם פרח במזג אוויר הזה שמה? זוכרת שניסית לגדל פה נענע ולא הצלחת? תחשבי מה זה שם".
"שיעשה קצת צבע, מה קרה".
"אומרים קרח, סימה, ככה זה הביטוי".
"אבל מה הם יעשו עם קרח? יש להם מלא שמה".
"זה הקטע. שאומרים על מישהו, וואלה, זה כל כך חכם, שאפילו יכול לעבוד על האנשי שלג האלה ולמכור להם קרח".
"אה, זה באמת קשה. נראה לי שאפילו לך, אפילו אתה לא תצליח לקמבן להם קרח", היא אומרת ומושיטה יד לגרעינים. בזמנו עשינו הסכם שכל פעם שבא לה לפצח, היא רק מפצחת ומביאה לי את הגרעין. ממילא לא עושה לה טוב, כל המלח הזה. אבל הפעם קיבלה ביטחון או משהו, ואשכרה אכלה איזה שלושה.
"סימה", אני עושה לה. “סימה. דבר ראשון, שימי לב לכמות. לא נשאר הרבה. דבר שני, אני מציע לך לא לפקפק עלי".
"לא פקפקתי".
"כי אם אני רוצה, מחר אני טס לאסקימוסה עם צידנית מלאה בקרח, מרוקן אותה תוך יום וחוזר ברווח, אפילו אחרי ה-J&B מהדיוטי".
אבל היא לא עונה, זאתי. עושה כאילו פתאום הכדורגל ממש מעניין אותה. החוסר כבוד הבסיסי הזה של אנשים, לא ייאמן.
"סימה".
"סימה".
"סימה", אני נותן לה קטנה על הכתף, “את ממשיכה לפקפק".
"מצטערת יוסי, זה פשוט נראה לי משימה גדולה מדי. גם יש שמה עוני גדול".
"מאיפה את יודעת משהו על כלכלה?”
"קראתי לפני כמה ימים במוסף עסקים".
אני מסתובב אליה, למה יש דברים חשובים יותר מהכדורגל, והפעם זה באמת היה חשוב יותר. “סימה. מה אמרתי לך על המוסף עסקים?”
"לא היה שום דבר אחר במספרה".
"זה לא מה ששאלתי, סימה. שאלתי, מה אמרתי לך על המוסף עסקים?”
"לא לקרוא אותו".
"יפה. אין לך מה לחפש שם. עכשיו לכי לישון, למה הפרעת לי מספיק עם המשחק. אני בא עוד מעט".
הלכה. אבל יש לה משהו, זאתי, שלא נותן לך לחיות בשקט. ויש קטעים בחיים שפתאום, פקפוק אחד כזה יכול לגמור לך את הנישואים, ככה אמר לי אבא שלי אחרי שהתגרש בפעם השלישית מאמא. המשחק נגמר בתיקו מגעיל כזה, אבל פייר? בדקות האחרונות אפילו לא שמתי לב מה הולך. רק חשבתי על סימה. ואז החלטתי, ולפני שקמתי לחדר שינה הוצאתי מהספר טלפונים הקטן שלה את המספר של הסוכנת נסיעות שלנו, ורשמתי לעצמי על פתק קטן, וגם רשמתי: הדבר הכי עצוב בחיים זה כשיש יותר קליפות גרעינים מגרעינים שלמים, למה זה בשביל היום הזה שארצה לכתוב ספר.

2.

הסוכנת נסיעות ההיא, כולה קלאסה. אמרה לי לבוא לפגוש אותה, למה יש דברים שלא עושים בטלפון, וזה כנראה אחד מהם. כשטסנו לקלאב הוטל בטורקיה לפני שנתיים סימה דיברה רק עליה, כל הזמן בבריכה – יואו, איזה תותחית הסוכנת, תראה איזה בריכה סידרה לנו, ובמסעדה של המלון – הסוכנת הזאת, תראה את האגוזים על הלחם, ראית פעם לחם עם אגוזים? יצאה לי מכל החורים הסוכנת, חוץ מזה שאני בכלל לא מבין למה צריך אגוזים על לחם, אבל האמת שבאמת עשתה עבודה טובה עם טורקיה, אז חזרתי אליה גם הפעם.
"יוסי", היא עושה לי, “טוב לראות אותך. מה שלום סימה?”
"ברוך השם".
"אפשר להציע לך משהו לשתות?”
"שחור, שתיים סוכר, הרבה בוץ".
היא הולכת למטבח שלהם שנמצא בקצה של הקומה ואני מסתכל על המשרד הקטן שלה, עם כל התמונות האלה של מקומות בעולם. וואלה זאתי, מרוב אופקים בטח לא רואה את היער כמו שאומרים. איפה שאתה לא מסתכל יש איזה חוף או בניין ישן, אבל בניין ישן יפה כזה, שמצלמים, לא כמו ההוא של ההורים של סימה, שאתה רק עושה עליו פלאש והוא מתפרק.
"בבקשה", הסוכנת שמה את הקפה מולי. כוס נייר. ברור. מראה לי מי הבוס. חכמה, זאתי. “אז במה אני יכולה לעזור לך היום, יוסי?”
"אני צריך לטוס לאסקימוסה".
"סליחה?”
"זה בסדר. אסקימוסה. ובלי סימה. זה מסע עסקים".
"אני לא מבינה".
"עסקים. ביזנס. זה לא בשביל סימה".
"לא, לא הבנת. תן לי את היעד שוב פעם".
אני נותן.
"היעד, לא היד. מהתחלה. לאן אתה רוצה לטוס?”
"סימה אמרה שאני לא יכול למכור קרח לאסימוקאים".
"אה, אתה רוצה לפגוש אסקימוסים".
עשיתי לה כן כזה עם הראש, אבל לא כן כועס, למה לא כולם מבינים על הפעם הראשונה. הסוכנת הקלידה יפה על המחשב שלה, מהר כזה, כמו עיוורת, הסתכלה על המסך השטוח שלה ועשתה: “טוב, אוכלוסיית האסקימוסים הגדולה ביותר בעולם היא בגרינלנד, כמו שאתה בטח יודע".
"פינלנד".
"גרינלנד".
"ארץ הירוקים", אני עושה לה, שלא תחשוב אני מטומטם.
"אני יכולה להעלות אותך על טיסה לגרינלנד בתחילת השבוע הבא".
"יאללה, תעלי". אפילו לא שאלתי על מחיר, כי יש דברים שכסף לא יכול לקנות, כמו כבוד, נגיד, ויש דברים שכן, כמו מלון, נגיד: “את מסדרת לי קלאב הוטל שמה?”
"אני לא בטוחה שיש שם קלאב הוטל, אבל אני יכולה להזמין לך מלון טוב, כן".
"העיקר שיהיה בר חיצוני, ליד הבריכה, כמו שסידרת לנו אז בטורקיה".
"אני די בטוחה שאין שם בריכות במלונות. קפוא שם".
"לא חשוב. סומך עליך. תסגרי הכל ותפקססי לסימה. נהיה בקשר". קמתי, למה אני תמיד קם כמה שניות לפני הזמן כדי שאנשים יבינו שאני אדם עסוק, והתחלתי ללכת החוצה. אבל עוד לא הספקתי להגיע למעלית, והסוכנת קוראת לי, ממש צועקת – “יוסי". אני מסתובב אליה באיטיות ככה, בקלאסה, בלי לחץ, היא לא הראשונה ובטח לא האחרונה שקוראת לי לחזור אחרי שאני הולך.
“שכחת את הכפכפים", היא אומרת.
באמת סוכנת על הכיפאק.

הטיסה סימה עוד ניסתה לשכנע אותי לא ליסוע, אמרה שקר שם מדי, שהיא תתגעגע, אבל אין, מאוחר מדי. היא התחילה. ארזתי במזוודה את המעיל דובון שהרמתי מהמילואים האחרונים בצאלים וגם את הכומתה כדי שזה לא ייראה חשוד, זרקתי פנימה עוד כמה בגדים חמים ותיונים בטעם תה ירוק וסגרתי עניין. בתיק הקטן יותר שעלה איתי למטוס שמתי איזה ארבעה ספרים, למה אני לא יכול להעביר טיסה בלי ספרים, המשענת של הגב כזאת מחורבנת שם.

פייר? הזמן עבר די מהר. איזה דיילת ילדה כל הזמן הביאה לי דיאט קולה בפחיות קטנות כאלה, וכל פעם שסיימתי אחת ישר ביקשתי עוד אחת ושמתי את ההיא בתיק, כדי להראות לסימה מה זה עולם, שלא תגיד שאני לא מביא לה כלום. בארוחת צהריים שחילקו הצלחתי לקמבן עם הדוס שישב לידי שאחד מאיתנו ייקח עוף והשני בקר וככה נוכל לטעום אחד מהשני. אחרי שנגמר איזה סרט אקשן מעפאן שמתי בתיק גם את האוזניות שמחלקים לכולם, למרות שבטיסה ההיא לטורקיה סימה אמרה שהיא לא לוקחת, למה זה עובד רק בטיסות, ככה ברכה אשתו של יצחק אמרה לה. זה בדיוק ההבדל בין סימה וביני. בגלל זה היא עכשיו בבית ואני מקבל יחס של מחלקה ראשונה במחלקת תיירים.

3.

בביקורת דרכונים היתה איזה אחת, לא יפה אבל גם לא מכוערת, בדיוק באמצע כזה, קצת שחורה וקצת לבנה, משהו מוזר. הדוס שישב איתי בטיסה בא לעזור לי, למה ההיא בקושי דיברה אנגלית כנראה, והסביר לי שהיא שואלת מה מטרת הביקור שלי.
"ביזנס", עשיתי לה, והוצאתי את הארנק מהכיס.
"היא שואלת איזה סוג ביזנס", הדוס אמר.
"תגיד לה שזה לא עניינה. אני בעסקי הקרח, ויש לה מזל על ההפרשי שעות, למה אבא של סימה היה פעם נגד בקבע ואני ככה קרוב להתקשר אליו".
הדוס אמר כמה מילים שלא הבנתי והבינונית החתימה הדרכון. אני שונא להפעיל את הפרוטקציות שלי אבל וואלה, לפעמים אין ברירה.
המזוודה שלי הגיעה בין הראשונות וישר לקחתי טקסי ספשל למלון שהסוכנת סידרה לי. הנהג בקושי דיבר, למה ראה שיש לו עסק עם איש חשוב, הוריד אותי ממש על הדלת ואפילו הוציא מהבגאז' את המזוודה.

הדבר הראשון שאני עושה במלונות זה להדליק את הטלוויזיה, כי אפשר ללמוד הרבה על הטלוויזיה של המקום לפי הטלוויזיה שבמלון. כל ערוץ שהעברתי היה שלג, אז סגרתי, שמתי על הדלת את השלט של אל תפריעו לי וניסיתי לתכנן את היומיים האלה. כל השעות התבלבלו לי לגמרי ולא הצלחתי ללחוץ על הכפתורים הקטנים של השעון יד, אז החלטתי לחיות לפי השעות של הארץ ושיילכו להזדיין האסקימואים. מי שרוצה, שיתאים את עצמו אלי. בשמונה וחצי בבוקר יצאתי לחפש ארוחת בוקר אבל בחוץ היה חושך, אז עברתי כמה שיכורים ונכנסתי לאיזה סופר לקנות קצת לחם. איך שחזרתי למלון ישר שמתי את הדובון, למה באמת היה קר, הרבה יותר קר מהארץ, והתחלתי להתגעגע לסימה, מודה. היא היתה נהנית כאן. צילמתי בטלפון את המתקן שמחמם את המגבות ושלחתי לה, שתראה מה זה אופקים, ואז אמרתי לעצמי – יוסי, חאלאס עם השטויות. חאלאס עם הרומנטיקה. באת לכאן עם מטרה. באת לכאן לביזנס. שים כומתה וצא החוצה. אז הקשבתי לעצמי, למה אם אני לא אקשיב לעצמי, מי יקשיב לעצמי.

בלובי של המלון שאלתי איפה השוק, ואיזה אחת, דווקא חמודה, הבינה אותי יפה, סימנה לי על המפה ואמרה שזה חצי שעה הליכה. היא נתנה חיוך כזה, של אל תלך, אבל הייתי חייב. בדרך לשוק עברתי איזה פארק עם ילדים שהכינו אנשים משלג ונדהמתי, באמת שנדהמתי מהגזענות. לא משנה לאן אתה הולך בעולם, הגזענות נדבקת אליך – והנה, עובדה שזה לא קטע רק שלנו: כל האנשים משלג היו נראים בול אותו דבר. כולם לבנים, וזה עוד במדינה שמתיימרת להיות הארץ הירוקה, כולם עם גזר תקוע באף, כאילו מה קרה, נגמרו המלפפונים בעולם? הקישואים? זין נגמרו, אבל כולם כאן עוצמים עיניים. לקחתי שני גזרים למה כל הרצון הזה ללמד אותם לקח עשה אותי רעב, והגברתי הקצב, למה אי אפשר לדעת מתי יורדת כאן השמש.

כשסוף סוף הגעתי ליעד שלי ישר עשיתי סקר שוק: הלכתי בשוק ושאלתי אנשים אם הם רוצים לקנות קרח. הרוב שיחקו אותה לא מבינים, אז בערך באמצע הרמתי שולחן מבסטה של איזה מישהו עם כובע מפגר שמכר דגים והקמתי לעצמי דוכן בינו ובין זקנה שמכרה פירות. היה קצת צפוף והזקנה היתה מסריחה ועשתה פרצוף כזה כועס, וגם ההוא עם הכובע לא היה מבסוט אבל זה רק מראה לכם על ההבדלים בין התרבויות השונות. אני, יש לי שיטה: כל פעם שמשהו חרא קורה, אני חושב על אנשים שעוד יותר חרא להם מלי, וברוך השם יש הרבה כאלה, וישר אני שמח. האלה, אכפת להם רק מעצמם. כשהזקנה הלכה להשתין או משהו רוקנתי לה ארגז מנגואים ישר על השולחן, שייראו את כל הצבע והכמות, קרעתי את הקרטון וכתבתי עליו בגדול: I LAV ICE, שלא יחשבו שאני מתנשא עליהם. לאט לאט התחילו להגיע אנשים, אבל אני יודע את הכלל הראשון של ביזנס, אז לא ממש הזיז לי כשהם ראו שעדיין אין לי סחורה והמשיכו הלאה לסבתא עם הפירות. אבא שלי שיתבטל לחיים ארוכים אמר לי פעם שהכלל הראשון של עסק מצליח הוא לסקרן. בחנות שפתח בירושלים תלה מלא שלטים על מכשירי אלקטרוניקה חדשים בהנחה, בגדים של המעצבים שהכי יודעים לעצב טוב בגדים, עיתונים, הכל, הכל בפנים, ככה כתב, ובאמת, מלא אנשים נכנסו. כשהוא סגר את החנות אחרי כמה חודשים הוא אמר שהכלל השני של עסק מצליח הוא למכור את הדברים שאתה מפרסם.

4.

ביום שאחרי כבר סינג'רתי את הילד שלקח את המזוודות במלון לבוא איתי ולעזור לי לסחוב איזה ארבעה שקי קרח ענקיים שקנינו בסופר שהיה לא רחוק מהשוק. נתתי לו שלוש קוביות קרח כי באמת עשה עבודה טובה, התיישבתי רגע על השולחן שלי, הוצאתי את המילון שההורים של סימה קנו לנו לנישואים, לקחתי מהזקנה המסריחה טוש אדום וכתבתי לאט לאט על הצד השני של הקרטון שלי:

OPERATION ICE
GIANT ASSUMPTION

פייר? בהתחלה אנשים לא ממש התלהבו, אבל אני לא מאלה שמתייאשים מהר. אמא שלי עליה השלום אמרה שכשהחיים נותנים לך לימונים תוסיף להם קצת סוכר ומים או שתוסיף להם קצת חומץ, שים בצנצנת, תשאיר בחוץ לכמה ימים וייצאו לך לימונים כבושים כאלה, שהולכים טוב בעיקר עם אורז ועוף, והיא צדקה.

הקרח לא נמס למה היה קפוא בחוץ, וכל בן זונה אנטישמי שעבר ולא קנה רק הכניס בי עוד יותר מוטיבציות. כל פעם שהזקנה לא שמה לב דחפתי את השולחן שלי קצת לכיוון שלה כדי להיות קרוב יותר לאמצע של השוק והתחלתי לעצור אנשים כדי להסביר להם שאפשר לעשות עם הקרח הזה הכל – הוא טוב בסלטים, בפסטות, בבשר, וגם עם פירות ודגים, למרות שהשכנים שלי לבסטה לא ממש השתגעו על ההדגמה. שלא לדבר על משקאות, כן? כל מי שלא שם לעצמו קוביית קרח בגרינלנד הוא חתיכת פראייר שלא ברא העולם, למה הקרח כאן אמיתי, טהור, קרח כמו שקרח צריך להיות, לא כמו הקרח של הארץ, סתם מים מהברז שהקפיאו במגשים הקטנים האלה ששמים בפריזר. כאן כל קוביה, אם תשים אותה בשמש, ייצא לך מים מינרליים. כאן לקרח יש טעם. הוא אפילו טוב במשקאות בחמים. למרות מה שהאמא והבת שבדיוק עברו אולי יגידו, אני בן זונה אם הקפה והתה שלהם לא היה טעים יותר אחרי שעברו את הבסטה שלי.

כשהבנתי שנשארו לי רק כמה שעות עד הטיסה חזרה לסימה החלטתי לתת את כל מה שיש לי. הזזתי את השקיות קרח ליד המוכר דגים עם הכובע הדפוק, עליתי על השולחן והתחלתי לצעוק: “ICE ICE ICE ICE, 2 IN 5”, למה בשלב הזה כבר הייתי מוכן לצאת במחול על הכבוד שלי. כמה אנשים התקרבו ושאלו שאלות בשפה או מבטא מוזר כזה, שלא הבנתי, אז הוצאתי כמה קוביות מהשקית שכבר היתה פתוחה ושמתי להם ביד, שירגישו מה זה. התלהבו. בטח התלהבו. אפילו התינוק שהיה עם איזה אבא אחד עשה חיוך כזה של טיפש, אז שמתי לו קוביה אחת על הבטן. קיבל כווית קור אז ישר שמתי לו עוד שתי קוביות איפה שהתחיל להיות כחול, אבל אבא שלו הזיז אותי מהעגלה וצעק עלי, אשכרה צעק: בנאדם מקבל משהו בחינם, ועוד בא בצעקות. ואחר כך מתפלאים למה העולם שלנו נראה כמו שנראה.

כשכבר כמעט לא היה לי זמן השאלתי מהסבתא שני מנגואים ומהטמבל עם הכובע שני דגים. לא היה לי זמן לכתוב על הקרטון על המבצע החדש – שני דגים, שני מנגואים, שקית קרח ענקית בעשר דולר – אז פשוט שמתי אותם אחד על השני וצעקתי לאנשים שיעצרו כבר ויקנו. אף אחד לא עצר. לקחתי עוד שני מנגואים וארבעה דגים, ופתאום אני מרגיש את היד של ההוא על הכתף שלי, יד כזאת מסריחה מדגים, אבל עדיין פחות מסריחה מהיד של הסבתא.
"Go”, הוא עושה לי, כאילו זה השוק של אבא שלו, ומצביע החוצה.
"לא מתפנה", עשיתי לו בעברית, שיבין שאני לא מקומי ושילמד שזאת לא דרך להתייחס לתיירים. התקרב אלי, בא לשים את היד הדוחה שלו על הצוואר שלי, ובראש כבר חשבתי איך אני מפוצץ אותו ואפילו לא נותן לו קרח לשים על כל הפנסים שיהיו לו בגוף, אבל פתאום הזקנה הפרידה בינינו ואמרה כמה מילים שלא הבנתי. מקרוב היא היתה עוד יותר זקנה, שמתי לב לזה כשהיא עשתה סימנים כאלה עם הידיים. לא הבנתי מה היא רוצה, ואז המוכר דגים הצביע על הקרח ואמר: “THIS – ME”. כבר באתי לקפוץ עליו, אבל אז הצביע על השישה דגים והארבע מנגו שלקחתי לסבתא ועשה: “THIS – YOU. GO”. יעני, רצה לצאת בזול. אבל וואלה, לא היה לי לב לגמור עליו שם, באמצע השוק, חוץ מזה שהקרח עלה לי כלום בסופר, והדגים האלה שלו היו גדולים כאלה, בטח יקרים.

בדרך לשדה תעופה אמרתי למונית לעצור באיזה פיצוציה וקניתי עוד שקית קרח, שלא יתקלקלו הדגים במזוודה, וכששלחתי אותה לארץ אמרתי לאיזה פקידה ג'ינג'ית שזה תיק חשוב ואני מבקש שיקבל יחס של מחלקה ראשונה, של ביזנס. בטיסה הצלחתי להירדם, למה הרגשתי טוב עם עצמי, וכבר חיכיתי לראות את סימה.

מתה על דגים, זאתי. דגים עושים לה אופקים.