1779920_447502552049494_325186841_n

אם יש דבר עיקרי אחד שתכניות הריאליטי הרסו כאן – כאילו, מלבד דור שלם של אנשים שיגדלו אל תוך שפה משובשת, סט ערכים קלוקל ורצון הרבה יותר גדול להיכנס למעגל האינסופי הזה מלשבור אותו – זה את המונח "אמת". המשפט "לך/הולך/הלכתי עם האמת שלי" נאמר על מעט הטיותיו השונות, בקירוב, 770 פעם בשבוע, וכמו שיש דברים שאם אומרים אותם מספיק פעמים הם הופכים להיות נכונים, כך יש דברים שעובדים בדיוק להיפך.

עכשיו, עזבו מקרים ספציפיים. עזבו אם הזה שאמא שלו נרצחה באכזריות על ידי ילדות מהצופים רוצה לגלם את האמת שלו בחביתת הירק הזו כי ככה היא היתה רוצה. עזבו את העובדת הזרה שרוצה להביא את האמת שלה דרך שיר הפופ הזה כדי להיות חלק מאיתנו, בלי לדעת שיש סיכוי הרבה יותר גבוה שאותה אמת בדיוק תעיף אותה בחזרה למקום ממנה באה. הכל יכול להיות נכון. הכל יכול להיות רומנטי, וללכת לפי האמת או הלב או הברך שלך זה באמת מאוד נחמד, עד גבול מסוים: והגבול הזה, מבחינתי, מגיע כשמדברים עליו.

בזמן האחרון אני נזכר יותר ויותר באחד מקטעי הסטנדאפ האהובים עלי. הוא שייך לכריס רוק, מהמופע Bring The Pain ב-1996, ועוסק בלקחת קרדיט מוגזם על דברים טריוויאלים, שבעולם מתוקן אתה לא אמור לקחת עליהם קרדיט. רוק מדבר על שחורים כי רוק מדבר על שחורים, אבל לדעתי, 18 שנה אחרי שהוא אמר את הדברים האלה לראשונה ברשת HBO, הם יכולים להיות נכונים גם למדינת העולם השלישי הזאת שבנינו לנו היום:

הגאווה הלא ברורה והקצת נרקיסיסטית הזאת באמת, בללכת עם האמת, גם כן לא צריכה להוות סיבה לשום גאווה: כמישהו יילך עם השקר שלו הוא מוזמן לבוא לפריים טיים ולדבר על זה.

איך כל זה קשור לעמיר לב? נו, בטח כבר ניחשתם: כי יש טוקדהטוק, ויש ווקדהווק. עמיר לב מעולם לא דיבר על האמת, כי הוא נתן ליצירות שלו לדבר במקומו, והן דיברו בדיוק כמה שהיה צריך. לא יותר, לא פחות. אבל את זה בטח ידעתם. את זה גם אני ידעתי. רק בשנה האחרונה, לעומת זאת, הבנתי שזאת הסיבה העיקרית שהאהבה שלי אליו – אהבה שהתחילה, נגיד, כולה לפני עשר שנים – רק מתחזקת מרגע לרגע, מאלבום לאלבום, מהופעה להופעה. נדמה לי שהוא האמן היחיד שאני אוהב במידה כמעט שווה את מה שיש בו ואת מה שאין בו, ולא משנה כמו מחפשים: פוזה, אגו, שקר. אני אוהב את הצניעות שלו, את הביישנות, את הדאוןטוארת'יות שלו, שהיא כל כך דאוןטוארת'ית שלפעמים אני מפחד שהוא יעלם מתחת האדמה.

האלבום החדש – “נוגע בדרכון" – הוא עוד מאותו הדבר, והדבר הזה הוא בעיקר כתיבה נפלאה. יש שיקטלגו אותה כמינימליזם, אבל עזבו מינימליזם – מינימליזם של אחד יכול להיות מקסימליזם של אחר – ולדעתי מה שיש כאן זה הרבה מעבר לזה: זה יותר כמו זהמהישיזם, ועכשיו שכל אחד יחליט מה זה אומר. מי שרוצה למצוא אמירות על המצב ימצא אמירות על המצב אבל לא בדמות אגרוף לפרצוף (מלבד, אולי, “ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף איש/בשש מאות אלף בתים/כמה מאות נולדים ביום/לא כתוב כמה מתים”, מתוך “חזי ורות”), אמירה לשם האמירה, כי החיים הם לא אגרוף לפרצוף. החיים הם

אל תדאגי, אני סתם יושב

את יודעת כמה אני אוהב

נשבע, שום דבר רע

את יודעת, העצב בא ועובר

עכשיו הוא בא

הסאונד באלבום החדש מעולה, אולי הטוב ביותר מכל אלבומיו, ואדם שהיה מבין יותר במוסיקה מכותב שורות אלו היה יכול לתלות את זה, נניח, בהפקה, או במרכיבי הלהקה – רם אוריון, יונתן לויט, נווה קורן, ולעתים גם גליה חי, צח דרורי וגיל פלדמן אבל אני חייב להודות שלי, אישית, פחות אכפת מסאונד. ראיתי את עמיר לב אקוסטי, ראיתי אותו חשמלי, ראיתי אותו לבד וביחד, בקפה ביאליק ותמונע והבארבי, בפאב עם מספר שווה של סנדלי שורש ואנשים בערבה, ואני די בטוח שלכל ההופעות הללו היה מכנה משותף אחד: סיפור אנטיקליימטי ומשעשע שגורם לך לרצות לבטל את שאר השירים, ולשמוע רק עוד ועוד סיפורים כאלה, ושהקליימקס יילך לעזאזל. קליימקס הוא אוברייטד.

לא פעם, עמיר לב מוגדר כאן כ"סטוריטלר", ובעוד שזה כנראה נכון, אני מוצא בכך עלבון מסוים: יש אינספור זמרים שמספרים סיפורים בשירים שלהם. אני מניח שאפשר להגיד כמעט על כל שיר שהוא סיפור, כך שהחכמה, אני מניח, היא לא לספר סיפור, אלא איזה סיפור אתה מספר, ואיך אתה מספר אותו. רק לאחרונה הבנתי שהייתי מעדיף, לצורך העניין, לקרוא מאה עמודים בהם הסופר האהוב עלי מספר על איזו ערימת חול שהוא ראה ברחוב או ביקור במס הכנסה, מאשר מאה עמודים של סופר שאני לא מכיר שעוסק בדבר הכי מעניין בתבל. רק לאחרונה הבנתי שיותר חשוב לי, בנקודת הזמן הזו, הצורה בה מספרים סיפור, ולא הסיפור עצמו. ולעמיר לב אני מוכן להקשיב כמעט תמיד, ולא ממש אכפת לי אם הוא מדבר על האגם עם הברווזים, זה שסלינג'ר כתב, על רכבת עם אדנים של לפחות שישים שנה, על חולון ורחוב נחמני ותה צמחים ושני כלבים.

השבוע הוא התארח בלונדון וקירשנבאום וסיפר שהמונח "נוגע בדרכון" מגלם עבורו דואליות קיומית למדי: כשהוא בחוץ, זו אופציה לחזור. כשהוא בפנים, זו אופציה לברוח.

מה שמשאיר לנו, ככל הנראה, רק ברירה אחת: מישהו מוכן לעלות על אוטובוס לכליל ולהחביא לעמיר לב את הדרכון?

אחרי הארוחת צהריים סימה שאלה אם אני אוהב אותה.

"מה זאת השאלה הזאת עכשיו?” אמרתי וניגבתי קצת לחם מהמיץ של הצלחת.

"שאלה, מה.”

"אכלנו, נהנינו ועכשיו זה? מה זה זה? ברור שאני אוהב אותך. אם לא הייתי אוהב אותך, לא היית יושבת פה עכשיו.” הסתכלתי על הקערות הריקות חזק, כדי שתבין שלבד הם לא יגיעו לכיור.

"תן לי שלושה דברים שאתה אוהב בי,” סימה תפסה אומץ ואמרה בשקט.

"מה זה?”

"שלושה דברים שאתה אוהב בי.”

"סימה, אמרתי לך אלף פעם לא להכניס מספרים לקשר שלנו. זה לא מכבד אותך ולא מכבד אותי.”

"בסדר, אז פעם אחרונה: אם אתה באמת אוהב אותי, תגיד שלושה דברים שאתה אוהב בי. קראתי שהרבה פעמים זה טוב, לתת ככה חיזוקים לצד השני.”

"אין לי כח לזה עכשיו, סימה. רוצה לשחק משחקים, תביאי את המונופול שההורים שלך הביאו לנו לפסח.”

"ראש השנה.”

"את באה לעצבן אותי עכשיו?”

"אני רק אומרת, למען הדיוק.”

"בשביל. בשביל הדיוק. את יודעת שאני לא אוהב שאת משתמש במילים כאלה. הנה משהו שאני לא אוהב אצלך, כבר יש אחד, ואם תמשיכי ככה אז מהר מאוד נגיע לשלוש.”

סימה קמה וברחה לחדר שינה בלי לפנות את הכלים לכיור ולעשות קפה. ישבתי עוד כמה דקות, למה בדרך כלל היא מבינה לבד את הטעויות של עצמה וחוזרת על ארבע, אבל הפעם לא. עשיתי קפה והשארתי את הכלים על השולחן, שלא תחשוב שמשהו השתנה פה והלכתי לישון על הספה, למה אני בכל מקרה מעדיף בצהריים לישון על הספה. ישר חלמתי שאני בלונה פארק, על גלגל ענק ולידי יושב דג זהב ומציע לי שלוש משאלות. כנראה שעדיין חשבתי על סימה, למה אמרתי לו: “לך תזדיין אתה והמתמטיקה שלך. למה שלוש? למה לא שתיים? למה לא אין סוף?”

"ככה עובדת האגדה,” הדג אמר.

לפעמים בחלומות אני מצליח לשלוט במה שקורה לי. סימה אומרת שפעם היא קראה על זה באחד העיתונים האלה שלה, שקוראים לזה חלומות מוצלים, שאתה חולם אבל גם יודע שאתה חולם – משהו כזה – ופתאום הרגשתי שבאמת אני בתוך חלום מוצל, וישר ניצלתי את זה. חשבתי שמה שהכי הייתי רוצה עכשיו זה ספריי כזה שעושה צבע כסף, ותוך שניה הוא הופיע לי ביד, וישר ריססתי את הדג. הוא קפץ לספסל שמאחורינו בגלגל הענק ואמר לזוג זקנים: “שלום, אני דג זהב ואני מציע לכם שלוש משאלות,” אבל אף אחד כבר לא האמין לו.

איך שקמתי ידעתי שאני חייב לעשות משהו, למה אם יש משהו שאני לא אוהב זה ערבים, ואם יש עוד משהו שאני לא אוהב, והאמת שיש, יש הרבה דברים שאני לא אוהב, ועוד אחד מהם זה לראות את סימה עצובה. כשסימה עצובה היא מבאסת לי את כל השמחה, ולא משנה כמה אני מנסה להתעלם, משהו במאחורה שלי בראש לא נותן לי להתעלם עד הסוף. בלי להישמע מתחנגל, יכול להיות שזאת האהבה האמיתית: שאתה לא יכול להתעלם עד הסוף ממישהו. בכל אופן, ישר שמתי על עצמי מכנס ונסעתי לקניון, גם כדי להתאוורר וגם כדי לקנות לה משהו. אחד הדברים הכי קשים זה לקנות לסימה מתנה, למה היא אוהבת הכל. זאתי, אפשר להגיד עליה הרבה דברים, אבל בררנית היא לא. אף פעם לא עושה פרצופים כשאני מביא לה דברים, לא כמו הקודמות שלי, שהיית צריך לבחור בפינצטה מה להביא להן ובסוף מסתבר שהם בכלל לא אוהבות פינצטות, לא משנה אם יש עליהם חריטה מיוחדת בשבילם.

הסתובבתי בין החנויות בגדים והתכשיטים, ודי מהר התעייפתי. לפני כמה ימים, אחרי שגמרנו לראות סרט טבע בסלון (בזמן האחרון סימה מאוד אוהבת סרטי טבע), סימה אמרה שזה יכול להיות מאוד מיוחד לחיות בממלכת החיות, שמה לא צריך בגדים ורהיטים וכסף וכל זה. פייר? לא קניתי את זה. סימה מתה על בגדים ורהיטים וכסף, ולפעמים נראה לי שהיא סתם אומרת דברים שהיא שומעת בחוץ כדי לעשות עלי רושם.

"תחשוב על זה,” היא עשתה.

"'חשבתי. לא רוצה את כל הכונפות של העולם ערומות ברחוב. אם הייתי רוצה לראות אותם ערומות הייתי הולך הביתה שלהם.”

"תחשוב במובן הפילוסופי.”

"מה זה?”

"הפילוסופי.”

"נהיית פילוסופית עכשיו?”

"אני רק אומרת שלפעמים צריך להסתכל על דברים במבט רחב יותר.”

"מי קבע שצריך?”

"אולי לא צריך, אבל זה טוב לפעמים ככה לפתוח את הראש.”

"סימה, אני פתחתי את הראש איזה עשר פעמים בתור ילד. הספיק לי. מעכשיו אני סוגר את הראש.”

"לדעתי זה יכול להיות כיף לחיות בעולם כזה, בלי חומרנות. ככה הכל באמת בא מהלב, לא כמו היום, שנגיד, אם אתה רוצה להביא לי משהו, מאיפה לי לדעת מה זה, יש כל כך הרבה אפשרויות, ואני לא רוצה לקבל חתול בשק.”

ואיך שהיא אמרה את זה, עשיתי לעצמי סימן קטן בראש, שזה משהו שצריך לזכור. מלא פעמים סימה עושה עלי פילוסופיה הפוכה, אומרת משהו אחד ובעצם מתכוונת למשהו אחר, וברגע ההוא היתה לי הרגשה שהיא שוב עושה את זה. אחרי איזה עשר חנויות בגדים נזכרתי בשיחה הזאת והלכתי לחנות של החיות, זאת שמסריחה מחרא של אוגרים.

"שלום,” האישה שבכניסה עשתה לי.

"שלום רב.”

"אתה צריך עזרה?”

שמרתי את הקלפים קרוב לחזה, למה אלה, ברגע שאתה אומר להם מה אתה רוצה, ישר תוקעים לך מחיר. “מחלקת החתולים בבקשה.”

"חתולים יש לנו רק שניים. שם, בכלובים משמאל.”

"כולה שניים?”

"רוב האנשים שמחפשים חתולים הולכים לצער בעלי חיים.”

היה בה משהו מעצבן, בזאתי, ואיך שהיא אמרה את זה ידעתי שלא משנה מה, לא משנה אם השני חתולים האלה נראים כמו התחת שלי, אני קונה אחד מהם, פרנציפ. התקרבתי אליהם ופייר, יפים הם לא היו. אחד היה ג'ינג'י, השני שחור. ישר ירקתי על הרצפה של החנות.

"אני מעדיפה שלא תירק בחנות מעכשיו,” ההיא עשתה.

"אולי עדיף שלא תשימי כאן חתולים שחורים.”

"אולי עדיף שלא תשימי כאן חתולים שחורים,” עשתה שוב.

"את מחקה אותי?”

"זה לא אני,” היא צחקה, והצביעה שמאלה, לאיזה תוכי אדום ענק בכלוב קצת יותר גדול מהשאר. שמתי לב שככל שהכלוב היה יותר גדול, ככה המחיר היה יותר יקר.

"מה זה זה?”

"ג'אקו מדבר. בן ארבע.”

קירבתי אליו את הפרצוף ועשיתי: “תקשיב לי טוב, ג'אקו, עוד פעם אחת אתה מחקה אותי ואני משחרר אותך פה לעוף בקניון עד שתיכנס באיזה חלון ראווה. ברור?”

שתק. לא נולד התוכי שינצח את

"תקשיב לי טוב, ג'אקו” הוא עשה.

"בוא נחזור לחתולים,” המוכרת אמרה.

"חצוף זה.”

"זה לא אישי.”

"כמה הוא עולה?”

"5,000.”

"שקל?”

"5,000 שקל, כן.”

"והחתולים?”

"400 כל אחד, וזה כולל סל חיסונים מלא. אלה בנות, שתיהן מעוקרות ומחוסנות לגמרי. וזה כולל את הכלוב.”

"ואם אני לוקח את שתיהם, כמה זה יוצא לי?”

"800.”

"תוציאי רגע את הג'ינג'י, נראה מה הוא אומר.”

הוציאה את הג'ינג'י. איך שהניחה על הרצפה של החנות, ישר השתין איפה שירקתי קודם. חייכתי והסתכלתי עליה. לא הסתכלה חזרה, רק אמרה: “הוא בן שנה וקצת, הגיע מבית מסודר עם יציאה לחצר. והוא שובב כמו שאתה יכול לראות.”

"איך קוראים לו?”

"אנחנו לא נותנים להם שמות.”

"מה עם התוכי?”

"מה איתו?”

"ג'אקו?”

"זה הסוג.”

"אז השם פנוי?”

הסתכלתי עלי ולא הבינה.

"יאללה, תביאי את הג'ינג'י. אני אקרא לו ג'אקו. יש לך שק?”

"אתה מקבל את הכלוב.”

"אני מעדיף שק.”

"אין לי שק. מזומן או אשראי?”

הסתובבתי בקניון עם ג'אקו בכלוב, ואיך שיצאתי מהום סנטר עם השק הכנסתי אותו פנימה. קצת יילל, אבל שמתי אותו מול המזגן באוטו, שיירגע, ונסעתי מהר כדי שלא ישתין לי על המושבי עור.

בדרך הביתה חשבתי על שלושה דברים שאני אוהב בסימה ושוב לא הצלחתי, אבל הפעם היה לי תירוץ: ג'אקו כל הזמן יילל והפריע לי לחשוב.

בניגוד למה שאמרתי קודם, יכול להיות שזאת בעצם אהבה אמיתית: שאתה לא מצליח לחשוב על שלושה דברים שאתה אוהב בבת זוג שלך

חודשים רבים שאני רוצה לכתוב את הטקסט הזה. חודשים רבים שהוא יושב לי, במפוזר, באיזו פינה של הראש, יושב בשקט ומחכה, ואני לא עושה איתו דבר. במבט מפויס יותר, סביר להניח שזה הגיוני: לכתוב על האהבה שלי ללאונרד כהן זו משימה בלתי אפשרית, חסרת סיכוי, המילה שלו מול המילה המפורקת שלי. לנסות להסביר את לאונרד כהן במילים זה קצת כמו לנסות להסביר את פיקאסו בציורים, או את אסד בנשק כימי.

הוא בן 79 היום. אני לא בטוח שהוא יגיע לגיל 80. אני לא בטוח שהוא ימות לפני גיל 120. אני לא בטוח בכלום, זולת זה: אני באמת, באמת משוגע על לאונרד כהן. אם החברה המערבית היתה מעט סבלנית יותר כלפי נישואים של בחור בן 27 ואיזה יהודיקנדי שנושק ברכות ל-80, כבר מזמן הייתי זונח את נטיותי המיניות הנוכחיות וסלידתי מהמוסד העתיק, ויוצא לחפש טבעת שתתאים לאצבעות מקומטות, צהובות מניקוטין ואדומות מכתמי יין אדום בן שישים שנה.

הגעתי אליו מאוחר, כשם שמגיעים למרבית הדברים הטובים בחיים בשלב מאוחר (אחת הסיבות העיקריות לכך שלעולם, אבל לעולם לא תראו תינוק עם כוס קפה). אני מניח שכל הסיפור הזה התחיל קצת לפני הצבא והמשיך, וממשיך, וימשיך. לאט לאט, הכהן הגדול עם המגבעת הסטנדרטית עקף אמן אחר אמן, להקה אחר להקה, והפך להעדפה המוסיקלית המובילה שלי. היום זה כבר ממש לא הוגן. כהן ועוד 15. המעמד שלו יצוק בבטון, ובעוד שאני מסוגל לדמיין איך הסרטים, הספרים ותכניות הטלוויזיה האהובות עלי בכל הזמנים עוד מסוגלים להתחלף, כאן אין סיכוי. זה גמור. מכאן והלאה, הכל לפרוטוקול.

הרגע המכונן הגיע בטיול בניו זילנד – טיול של שלושה חודשים שתוכנן, ברובו, סביב הופעה של הכהן הגדול בווליגנטון ב-31 באוקטובר, 2010. המאסטר לקח אותי לטייל. עד אותו רגע, לא ידעתי למה לצפות. לא הקשבתי לאלבום ההופעה החיה המפורסם מלונדון, לא חרשתי את יוטיוב, לא קראתי על הופעות קודמות. בדיעבד, הגישה הזו, שבדרך כלל נובעת משילוב כרוני של עצלנות ואדישות, לגמרי עבדה לטובתי. אחרי שלוש ומשהו שעות של הופעה, יצאתי הלום קרב. אני לא זוכר כלום – כלום, נאדה, שום דבר מההופעה ההיא. רק זוכר את היציאה מהאולם, פנים מאוגרפות, השוק הטוטלי, ההליכה השקטה בחזרה למרכז העיר, הרעב, הכניסה לסופרמרקט שהיה פתוח גם בלילה, הרכישה של פאיבשר תעשייתי שבאותו רגע הרגיש כמו מנה ממסעדת מישלן, ההגעה לאכסניה, המקלחת, הכניסה השקטה לחדר שהיה מאוכלס בשלושה אנשים נוספים, החיוך הבלתי נשלט בחושך.

רק בזמן האחרון תהיתי, לראשונה, מה היה קורה אם לא הייתי רואה את ההופעה ההיא לבד. אם הייתי חולק את החוויה החדפעמית ההיא עם מישהו אחר. אם האפקט היה אותו אפקט. אני מניח שלא, אבל באותם רגעים הלבד הזה היה יתרון. מאז ניו זילנד, ראיתי את הכהן הגדול שלוש פעמים נוספות בחסות המשפחה – ברטיסלבה, פריז, ורונה – ובכל הפעמים הללו, כמה דקות אחרי ההדרן האחרון, רציתי להיות לבד. אני לא יודע מה זה אומר עליו, ויודע עוד פחות מה זה אומר עלי. אין עוד זמר שאני פונה אליו בשני מצבי הקיצון שלי – שמחה גדולה או עצב גדול. הדרך אל כל השאר הזמרים והלהקות שאני מחבב מתחילה בתחושה מאוד ברורה – הרגשה טובה גוררת איתה מוסיקה כזו, הרגשה רעה גוררת איתה מוסיקה אחרת, שחור אל שחור, לבן אל לבן, מתמטיקה של הנפש, מתמטיקה של התווים.

וזו תהיה נקודה לא רעה, כנראה, להפסיק את הניסוי הכושל הזה, כי אין, אין לי סיכוי להצליח להגיע לנקודה רחוקה יותר. אין לי סיכוי לגרד אפילו את ההערצה העיוורת שלי לכתיבה של הכהן המאוד, מאוד גדול – אף אחד לא כתב כמוהו, אף אחד לעולם לא יכתוב כמוהו לצניעות מעוררת ההשראה, לקול, לחכמה, לחוש ההומור, למיתוס.

הלוואי שהייתי אוהב אותו פחות, ואז אולי הייתי יכול להסביר את זה במילים.

עד אז, ברוח יום ההולדת, הנה שיר מושלם בשם Gift, מספר השירים The Spice-Box Of Earth:

You tell me that silence
is nearer to peace than poems
but if for my gift
I brought you silence
(for I know silence)
you would say
This is not silence
this is another poem
and you would hand it back to me

 

 

ניב רסקין:ערב טוב וברוכים הבאים למהדורת יום ב' של יציע העיתונות. נפתח כהרגלנו בקודש בעצבים. שליימה?”

שלמה שרף:סילביה פלאת'”.

ניב רסקין:סילביה פלאת'?”

שלמה שרף:בושה וחרפה. לדחוף את הראש לתנור? לא פלא שכבר שנים היא לא הוציאה שיר נורמאלי. שתתבייש זאתי".

ניב רסקין:קוף?”

רון קופמן:תראה, בשבוע שעבר התקיימה באשדוד תחרות שירה עד גיל 18. עכשיו, בוא נעזוב את זה שלפי מה שאני יודע, הכל שם היה מכור מראש. מה מסתבר מתחקיר שערכנו? שהזוכה, בחור בשם ניר קשת, עשה הומאז' לטי אס אליוט. הומאז', אתה קולט? השופטים המושחתים מלקקים לו, והילד שבטח לא חיבר משפט אחד מקורי בחיים שלו זוכה בתחרות. וזה, מה שנקרא, דור העתיד".

שלמה שרף:בושה".

אלי אוחנה:אני רוצה להתחבר לדברים של הקוף".

שלמה שרף:וחרפה".

אלי אוחנה: "אבל לדעתי אי אפשר להאשים כאן את השופטים. גם השופטים בני אדם. אותי מעצבנת התקשורת, שמתנהגת כמו לפני עשרים שנה".

צביקה שרף:הפרינט מת!”

ניב רסקין:הלו, צביקה, הפרינט לא מת".

צביקה שרף: “הפרינט הוא כלום ושום דבר".

ניב רסקין:טוב, חבר'ה, בואו נצא לדרך".

 ***

ניב רסקין: "אז כפי שבוודאי שמעתם, וודי אלן מוציא השבוע את הסרט ה-44 שלו, והפעם הוא שוב חוזר ללונדון. לאיש מאיתנו אין ספק לגבי הרפרטואר של אחד הקולנוענים הכי טובים שהיו כאן, אבל יכול להיות שהוא כבר מעבר לשיא?”

שלמה שרף:תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו על וודי אלן: זה בושה וחרפה. קראתי בעיתון שהוא אנס את הילדה שלו, הקוריאנית. זה התנהגות זה? ככה מתנהגים לבת שלך? אם זה היה תלוי בי, אני הייתי מעלה אותו על המטוס הראשון בחזרה לניו יורק. בושה".

אלי אוחנה:חבר'ה, זה הקולנוע. פעם יוצא לך טוב, פעם לא".

שלמה שרף:אלי, איפה הקלאסיקות, אלי. איפה אנני הול. איפה מנהטן".

רון קופמן:אני יגיד לך איפה: בתחת. כל הוליווד זה פח אשפה אחד גדול. הכל שם רקוב מהייסוד".

ניב רסקין:אז מה אתה מציע?”

רון קופמן:לסגור. לסגור הכל".

ניב רסקין:לסגור את הוליווד?”

שלמה שרף:לשלוח את כולם בחזרה להוליווד. בושה".

***

ניב רסקין:טוב, חברים, אתמול התבשרנו כי בוב דילן החליט להפסיק את סיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו. צביקה, לך יצא לראות אותו בשנים האחרונות?”

צביקה שרף:לי אישית לא יצא לראות את בוב דיילן, לא".

ניב רסקין:דילן".

צביקה שרף:כן".

שלמה שרף:אבל צביקה, צביקה, תגיד לי משהו – זה מוסיקה?”

אלי אוחנה:חצי מהזמן אפילו אי אפשר להבין את המילים שהוא אומר".

שלמה שרף:זה זלזול. הוא מזלזל. איזה מין דבר זה, לנגן בגיטרה ובמפוחית באותו זמן? איפה נראה דבר כזה?”

רון קופמן:חבר'ה, יש לי חדשות בשבילכם: דילן של שנות השישים מת מזמן. עכשיו זה סתם איזה טרחן זקן שמבייש את עברו. כמה שיותר מהר יפרוש, ככה טוב".

שלמה שרף:קוף, ומה זה אבן מתגלגלת? מתי בפעם האחרונה ראית אבן מתגלגלת? אתה יודע כמה אבנים שוקלות? אתה חושב שהם סתם יכולות להתגלגל ככה ברוח? נו באמת".

צביקה שרף:אני לא מבין מה רע במוסיקה שלנו שצריך לדבר עליו".

אלי אוחנה:שום רע. הלוואי עליהם, מה שיש לנו".

***

ניב רסקין:אוקיי, ולסיום, בסוף השנה האזרחית תתפרסם אסופת קטעים חדשה של צ'ארלס בוקובסקי, עם שירים, סיפורים וטורים שלא ראו אור. אלי, יכול להיות שלמדנו להעריך את הכותב הגדול הזה רק בדיעבד?”

אלי אוחנה:אני אישית מעולם לא שמעתי על הבוקובזה הזה, אבל לדעתי זו הכתיבה: פעם יוצא לך טוב, פעם פחות".

רון קופמן:ופעם פח. בוקובסקי זה הבלוף הכי גדול בספרות האמריקאית המודרנית".

שלמה שרף:מה הוא עשה בשנים האחרונות? איפה הוא היה בשנים האחרונות?”

ניב רסקין:הלו, שלמה, הוא מת כבר קרוב לעשרים שנה".

שלמה שרף:בסדר, זה תירוץ? אני שמעתי שהוא כתב ספר על הדואר. מה זה, נגמרו הנושאים? איפה יישמע דבר כזה, לכתוב ספר שלם על הדואר? הוא פחדן. זו פחדנות".

צביקה שרף:אני לא מתחבר לכל הגסויות שלו. אם למשרד החינוך היה קצת שכל, הוא היה מעיף לכל הרוחות את הכתבים של הבוקובסקי הזה שמשחית לנו את הנוער".

שלמה שרף:מה עם הילדים, צביקה".

צביקה שרף:ואחר כך מתפלאים למה החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית. מה זה כל הדיבורים האלה על זונות ואלכוהול ומכות?”

רון קופמן:בוקובסקי זה פח אשפה אחד גדול, חיקוי עלוב של המינגוויי, ובנקודה הזאת אני מסכים עם צביקה. זו תת תרבות שמדרדרת את הנוער".

שלמה שרף:אם זה תלוי בי, אני מעלה אותו על המטוס הראשון בחזרה לאפריקה".

ניב רסקין:טוב, חברים, נגמר לנו הזמן, אז מילת סיכום בבקשה. אלי".

אלי אוחנה:בושה".

שלמה שרף:חרפה".

צביקה שרף:פח".

רון קופמן:אשפה".

***

אפילו נשיא המדינה בא לפגוש את ההורים שלי. הוא התנצל שלא יכול היה להגיע לברית והביא איתו בקבוק ממש ישן של שיבאס, בטח כי לא היה לו נעים. התקשורת חגגה על ההורים שלי ובטח גם עלי, למרות שבתכל'ס אני לא ממש זוכר שום דבר מהימים ההם, הימים בהם הייתי האזרח השבעה מיליון במדינת ישראל. בארון של אמא שלי עדיין יש קלסר מלא בגזרי עיתונים מהתקופה ההיא, ומדי פעם אני מוציא אותו, מעלעל ומסתכל אל תוך העיניים של עצמי, כתינוק על שער של שני העיתונים הכי גדולים במדינה, ומה רואה – כולה עיניים של תינוק. אבל בימים ההם כנראה שבמדינה פשוט חיפשו סיבות לשמוח, והולדת האזרח השבעה מיליון היה סיפור יפה שכולם התחברו אליו, בלי קשר לשמאל וימין. אף אחד לא הודה בזה בתקופה ההיא, וגם לי לקח המון זמן לחשוב על זה, אבל נדמה לי שבאיזשהו מקום רוב המדינה שמחה שהאזרח השבעה מיליון הוא צבר אמיתי כזה, בן להורים קיבוצניקים שמסמלים, גיאוגרפית לפחות, את ארץ ישראל היפה. קשה לי להאמין שהתקשורת היתה מתייחסת אלי ואל המשפחה שלי ככה אם היינו רוסים, נניח, או אתיופים, שלא לדבר על ערבים. אם הייתי ערבי לא הייתי מגיע לשער של עיתונים. אם הייתי ערבי לא הייתי מקבל דברים בחינם. לפעמים אני חושב שטוב שיש אותם, את הערביםישראלים, טוב בקטע סטטיסטי, אבל אולי סטטיסטי דומם כזה. שלא יגיעו במספרים עגולים וחגיגיים.

הנשיא, שהיה דור שני לשואה, אמר להורים שלי בקבלת הפנים ששודרה בכל ערוצי הטלוויזיה, שאני ההוכחה הניצחת לכך שמדינת ישראל חזקה מהכל. איבדנו שישה מיליון בשואה, והנה, עכשיו אנחנו כבר שבעה מיליון. הוא אמר שזה מסמל את חוזקה של הדת היהודית ואת רוח הלחימה הבלתי נגמרת של העם היהודי, ובתכנית טלוויזיה שהיתה אחר כך והוקלטה בטעות, אמר איזה קומיקאי בפאנל כלשהו שהנשיא צודק, הרי כולם יודעים שאחד העקרונות החשובים ביותר של הדת היהודית הוא לא לשים קונדום.

חוץ מהכסף שההורים שלי קיבלו על הראיונות שהעניקו בטלוויזיה ובעיתונים, הגיעו אלינו כל מיני מתנות מאנשים, סתם אנשים שרצו לשמוח בשמחתנו, וכל מיני הטבות מהמדינה: ביטוח בריאות מקיף בחינם, הקלות במשכנתה, סבסוד מלא של הלימודים, כרטיסיה חופשית לאוטובוסים עירוניים והנחה משמעותית לקווים בין עירוניים, וכניסה חינם ל'יד ושם' לכל החיים. כילד, אני זוכר שכל דבר שרציתי – קיבלתי. רק הייתי צריך לבקש מההורים שלי, שביקשו ממישהו אחר, שנתן לי כי אני האזרח השבעה מיליון, זה מהתקשורת, ההוא שמסמל את ארץ ישראל החזקה.

ובהתחלה באמת הכל היה בסדר. ההורים שלי אהבו את 15 דקות התהילה שלהם והחליטו להעביר אותנו מהקיבוץ לתל אביב, כדי שנהיה יותר קרובים לתקשורת. אבל שתי האחיות שלי, שגדולות ממני בחמש ושבע שנים, לא אהבו את המעבר ואמרו שהעיר הגדולה עושה להן מיגרנות. במבט לאחור קל לי לראות שהן גם הרגישו מוזנחות, נחותות אל מול הבן המוצלח שלא עשה שום דבר מלבד להיוולד בדקה הנכונה. קצת אחרי שחגגתי בר מצווה ההורים שלי רצו להתגרש, אבל אף אחד לא היה מוכן להתפשר ולוותר עלי, אז הם החליטו להישאר יחד.

בגיל 17 החל ויכוח גדול בתקשורת אם צריך לגייס אותי או לא. ההורים שלי כמובן היו בצד שקרא לי לעשות שירות לאומי כדי להוכיח שהמדינה שלנו מסוגלת להישען על ערכים שהם לאו דווקא צבא, הצד שראה בי הזדמנות לשינוי ותקווה. אני דווקא הייתי בצד השני. כל החברים שלי התגייסו, ובאחת הפעמים שהרמטכ"ל בא אלינו הביתה עם עיתונאי ושני צלמים, הוא אמר לי משפט שממש התחברתי אליו: “במדינה שלנו כל אזרח צריך לעשות צבא. בלי הצבא לא היה לנו את האזרח השבעה מיליון", וכשהוא אמר את האות האחרונה של המילה האחרונה הוא חייך לצלם, וזו התמונה שהופיעה בעמוד השער של העיתונים ביום שלמחרת.

בסופו של דבר הוחלט שאתגייס, ואחרי שמפקדים כמעט מכל החילות דיברו איתי באופן אישי אמרתי שאני רוצה לשרת איפה שהכי צריכים אותי. כשהרמטכ"ל קרא את זה בעיתון הוא אמר שאני באמת דוגמא מהלכת לישראלי היפה, שגדל על ערכי צה"ל, ושלח אותי לשריון. מדי פעם, כשהייתי עייף במיוחד, ביקשתי לא לעלות לשמירה ותמיד הסכימו לי. כולם ידעו מי אני, והמפקדים קצת פחדו ללכת נגדי והקשרים שלי. פעם אחת, כשהייתי קצת חולה ונשארתי בבסיס בזמן שהגדוד נכנס לעזה, פרצו שלושה עיתונאים את הש.ג. ושאלו אם אני פציפיסט, ואיך זה שכולם עכשיו במבצע הצבאי הגדול ואני נשארתי בגדוד. אחד העיתונאים אמר לי אחר כך, בשקט, בצד, שהוא לגמרי מבין אותי, ושגם הוא לא עשה צבא, אבל הוא לא הבין אותי. אף אחד לא ממש הבין אותי.

אף אחד לא ממש מבין אותי גם היום. לפני כמה ימים חתמתי על מסמכי הגירושים שלי מדינה, אשתי השניה, האזרחית השישה מיליון. הכרנו באיזו השקה של חנות בגדים, ולמרות הפרש גילאים של שמונה שנים לטובתה היה בינינו חיבור כלשהו. עכשיו אני כבר ציני, אז אני יכול לשער שהיא נמשכה אלי כי רצתה לשחזר את ימי הפרסום שלה עצמה, ובאמת, 50 אלף איש הגיעו לחתונה שעשינו בפארק הירקון, האזרח השבעה מיליון והאזרחית השישה מיליון, באחד האירועים הכי גדולים ומתוקשרים ומצולמים בתולדות המדינה. אני מניח שגם הסיבות שלי לא היו רומנטיות בלבד, וכשהבטתי לה בעיניים בחופה, בין פלאש אחד של הצלמים ומשנהו, לא ממש ראיתי את האישה שאיתה ארצה לבלות את שארית החיים שלי. והנה, צדקתי. כמות דומה של כלי תקשורת הגיעה כדי לסקר את הגירושים שלנו, וזה לא מפתיע אותי. אם יש משהו שאנשים יותר אוהבים מלשמוח בשמחתם של אנשים כאן, במדינה הזאת, זה לרקוד להם על הקבר.

ועכשיו אני שוב בבית שלי, שוב לבד, מלא במוצרים ורהיטים ומזכרות שקיבלתי בחינם לפני הרבה שנים, ומישהו צריך להעביר עליהם מטלית לחה. על שולחן האוכל שלי מונח צו מילואים אותו לא ממש מתחשק לי לפתוח, ובטלוויזיה מדברים על האזרח ה-13 מיליון שנולד אחר הצהריים, אבל הרבה יותר בקצרה משדיברו עלי. הוא מסיים את מהדורת החדשות המרכזית באייטם של שתי דקות וארבעים שניות

בכל זאת אני קצת מקנא בו.