ארכיון רשומות מהקטגוריה "ספורט"‏

ניב רסקין:ערב טוב וברוכים הבאים למהדורת יום ב' של יציע העיתונות. נפתח כהרגלנו בקודש בעצבים. שליימה?”

שלמה שרף:סילביה פלאת'”.

ניב רסקין:סילביה פלאת'?”

שלמה שרף:בושה וחרפה. לדחוף את הראש לתנור? לא פלא שכבר שנים היא לא הוציאה שיר נורמאלי. שתתבייש זאתי".

ניב רסקין:קוף?”

רון קופמן:תראה, בשבוע שעבר התקיימה באשדוד תחרות שירה עד גיל 18. עכשיו, בוא נעזוב את זה שלפי מה שאני יודע, הכל שם היה מכור מראש. מה מסתבר מתחקיר שערכנו? שהזוכה, בחור בשם ניר קשת, עשה הומאז' לטי אס אליוט. הומאז', אתה קולט? השופטים המושחתים מלקקים לו, והילד שבטח לא חיבר משפט אחד מקורי בחיים שלו זוכה בתחרות. וזה, מה שנקרא, דור העתיד".

שלמה שרף:בושה".

אלי אוחנה:אני רוצה להתחבר לדברים של הקוף".

שלמה שרף:וחרפה".

אלי אוחנה: "אבל לדעתי אי אפשר להאשים כאן את השופטים. גם השופטים בני אדם. אותי מעצבנת התקשורת, שמתנהגת כמו לפני עשרים שנה".

צביקה שרף:הפרינט מת!”

ניב רסקין:הלו, צביקה, הפרינט לא מת".

צביקה שרף: “הפרינט הוא כלום ושום דבר".

ניב רסקין:טוב, חבר'ה, בואו נצא לדרך".

 ***

ניב רסקין: "אז כפי שבוודאי שמעתם, וודי אלן מוציא השבוע את הסרט ה-44 שלו, והפעם הוא שוב חוזר ללונדון. לאיש מאיתנו אין ספק לגבי הרפרטואר של אחד הקולנוענים הכי טובים שהיו כאן, אבל יכול להיות שהוא כבר מעבר לשיא?”

שלמה שרף:תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו על וודי אלן: זה בושה וחרפה. קראתי בעיתון שהוא אנס את הילדה שלו, הקוריאנית. זה התנהגות זה? ככה מתנהגים לבת שלך? אם זה היה תלוי בי, אני הייתי מעלה אותו על המטוס הראשון בחזרה לניו יורק. בושה".

אלי אוחנה:חבר'ה, זה הקולנוע. פעם יוצא לך טוב, פעם לא".

שלמה שרף:אלי, איפה הקלאסיקות, אלי. איפה אנני הול. איפה מנהטן".

רון קופמן:אני יגיד לך איפה: בתחת. כל הוליווד זה פח אשפה אחד גדול. הכל שם רקוב מהייסוד".

ניב רסקין:אז מה אתה מציע?”

רון קופמן:לסגור. לסגור הכל".

ניב רסקין:לסגור את הוליווד?”

שלמה שרף:לשלוח את כולם בחזרה להוליווד. בושה".

***

ניב רסקין:טוב, חברים, אתמול התבשרנו כי בוב דילן החליט להפסיק את סיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו. צביקה, לך יצא לראות אותו בשנים האחרונות?”

צביקה שרף:לי אישית לא יצא לראות את בוב דיילן, לא".

ניב רסקין:דילן".

צביקה שרף:כן".

שלמה שרף:אבל צביקה, צביקה, תגיד לי משהו – זה מוסיקה?”

אלי אוחנה:חצי מהזמן אפילו אי אפשר להבין את המילים שהוא אומר".

שלמה שרף:זה זלזול. הוא מזלזל. איזה מין דבר זה, לנגן בגיטרה ובמפוחית באותו זמן? איפה נראה דבר כזה?”

רון קופמן:חבר'ה, יש לי חדשות בשבילכם: דילן של שנות השישים מת מזמן. עכשיו זה סתם איזה טרחן זקן שמבייש את עברו. כמה שיותר מהר יפרוש, ככה טוב".

שלמה שרף:קוף, ומה זה אבן מתגלגלת? מתי בפעם האחרונה ראית אבן מתגלגלת? אתה יודע כמה אבנים שוקלות? אתה חושב שהם סתם יכולות להתגלגל ככה ברוח? נו באמת".

צביקה שרף:אני לא מבין מה רע במוסיקה שלנו שצריך לדבר עליו".

אלי אוחנה:שום רע. הלוואי עליהם, מה שיש לנו".

***

ניב רסקין:אוקיי, ולסיום, בסוף השנה האזרחית תתפרסם אסופת קטעים חדשה של צ'ארלס בוקובסקי, עם שירים, סיפורים וטורים שלא ראו אור. אלי, יכול להיות שלמדנו להעריך את הכותב הגדול הזה רק בדיעבד?”

אלי אוחנה:אני אישית מעולם לא שמעתי על הבוקובזה הזה, אבל לדעתי זו הכתיבה: פעם יוצא לך טוב, פעם פחות".

רון קופמן:ופעם פח. בוקובסקי זה הבלוף הכי גדול בספרות האמריקאית המודרנית".

שלמה שרף:מה הוא עשה בשנים האחרונות? איפה הוא היה בשנים האחרונות?”

ניב רסקין:הלו, שלמה, הוא מת כבר קרוב לעשרים שנה".

שלמה שרף:בסדר, זה תירוץ? אני שמעתי שהוא כתב ספר על הדואר. מה זה, נגמרו הנושאים? איפה יישמע דבר כזה, לכתוב ספר שלם על הדואר? הוא פחדן. זו פחדנות".

צביקה שרף:אני לא מתחבר לכל הגסויות שלו. אם למשרד החינוך היה קצת שכל, הוא היה מעיף לכל הרוחות את הכתבים של הבוקובסקי הזה שמשחית לנו את הנוער".

שלמה שרף:מה עם הילדים, צביקה".

צביקה שרף:ואחר כך מתפלאים למה החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית. מה זה כל הדיבורים האלה על זונות ואלכוהול ומכות?”

רון קופמן:בוקובסקי זה פח אשפה אחד גדול, חיקוי עלוב של המינגוויי, ובנקודה הזאת אני מסכים עם צביקה. זו תת תרבות שמדרדרת את הנוער".

שלמה שרף:אם זה תלוי בי, אני מעלה אותו על המטוס הראשון בחזרה לאפריקה".

ניב רסקין:טוב, חברים, נגמר לנו הזמן, אז מילת סיכום בבקשה. אלי".

אלי אוחנה:בושה".

שלמה שרף:חרפה".

צביקה שרף:פח".

רון קופמן:אשפה".

***

פייר? יצא לנו שם רע, ואני חושב שאני יודע למה זה: קנאה. כולם מקנאים כאן. לפחות פעם בחודש אני קורא שאנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי, ובא לי לקום ולצעוק: אנחנו? המקורבים, אנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי? אבל וואלה, תמיד אני עוצר את עצמי ברגע האחרון ולא קם, למה יש לי פאסון לשמור עליו. אנחנו עושים את העסקים שלנו בשקט, בקלאסה, והאלה, לא יידעו קלאסה אפילו אם היא תנגח להם בראש. אז לא, אנחנו לא הבעיה. אם כבר אז אנחנו הפתרון.

תחשבו. אתם בכלל מסוגלים לחשוב איפה היינו בלי מקורבים? דמיינו, דמיינו. אתם פותחים בבוקר את העיתון ורואים – מה? טל בן חיים בוכה ישר למאמן שלו? למי טואטחה יגיד שמגיעות לו יותר דקות? איפה פניני יתלונן שאליהו לא שומר? אה? תודו, אתם צריכים אותנו יותר משאנחנו צריכים אתכם. זה כמו שאמר לי לא מזמן אברם גרנט – ואני לא בא להשוויץ שאני מהמקורבים הגדולים של אברם, אבל בכל זאת – הלכנו לפני איזה שבועיים לצהריים והוא אמר: באנגליה זה לא כמו כאן. באנגליה מבינים כדורגל. באנגליה יודעים לזהות אם מישהו הוא מאמן או לא מאמן. בלי בולשיט. ווואלה, הוא צדק. אפילו לא כעסתי עליו כשהוא עשה את הטריק הזה של להגיד שהוא שכח את הארנק בבית, והכריח אותי לשלם. כולה ארוחת צהריים.

אז כן, אני מקורב של אברם גרנט, ואני לא מתבייש בזה. אני מקורב כמעט של כל הספורט הישראלי. אני כנראה האדם הכי מקורב בארץ. ככה זה, יש אנשים שפשוט נועדו לגדולה. ובכל זאת לכולם פה קשה עם זה. הכל בסוף חוזר לגזענות: כשהיתה התכנית ההיא בטלוויזיה, מקורביםמקורבים, כולם סתמו את הפה. אבל כשאני פה, מתלוננים. למה, מה ההבדל ביני לבין יהורם גאון? כשאשכנזי עושה את זה בסדר?

אבל אני, אין לי מה להתלונן. כל יום אני קם קצת לפני הצהריים כדי לדבר עם השחקנים החברים שלי לפני שהם מאחרים לאימון בוקר, עושה איזה טיול קטן לבית קפה כדי לשתות מים קרים בחינם, חוזר, מכין לעצמי איזה פיתה עם משהו, נח קצת, ותמיד בהקשבה. זה הדבר הכי חשוב. מדי פעם ילדים עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי איך אפשר להיות כמוני, ותמיד אני עונה להם את אותה תשובה: זוזו כבר מהב.אמ.וו, אתם עושים עליה שריטות, ופותח עליהם את הוישרים. לאלה שלא זזים אני אומר: תקשיבו. כל הזמן תקשיבו. אי אפשר להיות מקורב בלי להקשיב. מקורב בלי להקשיב זה כמו – וואלה, זה לא כמו כלום, למה אין דבר כזה.

אז אלה החיים שלי, ובשם כל המקורבים החלטתי לבוא ולספר את הסיפור שלנו כאן, בשבועות הקרובים, כדי שגם אנחנו נתחיל לקבל את הכבוד שמגיע לנו. כבוד בסיסי, כבוד בין אדם למקורבו, כמו שיש באירופה. אין לי סודות. אין לי מה להסתיר. ואני רוצה להעביר הלאה את הדברים שאני שומע. לפני כמה ימים ישבתי עם שחקן בכיר בליגת העל לשווארמה והוא אמר לי: אתם, אין הבדל בינכם לבין התקשורת. אתם שניכם מעבירים את המידע הלאה. והוא צדק, אלירן. אנחנו התקשורת. במקום שיבוא ויגיד מה שיש לו לאיזה עיתונאי חרא שבטח יוציא אותו כזה קטן, הוא אומר את זה לנו, לאנשים שבאמת קרובים אליו, אלה שמביאים לו מפית כשנמרחת לו טחינה על הסנטר. אתם בכלל מסוגלים לדמיין עיתונאי מביא לו מפית כדי לנגב את הטחינה מהסנטר? זיבי יביא. אם כבר יביא משהו, זה עוד טחינה, למרוח לו על המצח. כאלה העיתונאים. ומן הסתם אני לא מדבר כאן רק על טחינה. זו סתם אנאגוליה.

בקיצור, קנאה. תשעים אחוז מהאנשים היו מתים להתחלף איתי, והעשר אחוז האחרים אפילו לא השתתפו בסקר הזה. אז על אפם וחמתם של כל האפים והחמות האלה אני אספר את הסיפור שלי, את הסיפורים שלי, למה יש לי מוניטין לשמור עליו. אתם יכולים להמשיך להגיד עלינו שאנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי. תגידו את זה כמה שאתם רוצים. אתם יודעים מה הבעיה שלכם? אף אחד לא מקשיב לכם, למה אין לכם מקורבים. אדם חכם אמר לי פעם: יש לי מקורבים, משמע אני קיים.

למרות שאם באמת היה חכם, היו זוכרים את השם שלו.

אז בואו נחליט שאני אמרתי את זה