ארכיון רשומות מהקטגוריה "מוסיקה"‏

רק ילדה

פורסם: 30/12/2012 ב-מוסיקה
תגים:

ניסיתי. ניסיתי שוב. בצורה לא לגמרי אופיינית, בטח ניסיתי גם בפעם השלישית, וזה לא עבד: אני לא מצליח לאהוב את פטי סמית' הזמרת. את פטי סמית' הסופרת, לעומת זאת, אני מאוד, מאוד אוהב. היום היא חוגגת יום הולדת 66, ובעוד כמה שבועות היא תחגוג שלוש שנים לאוטוביוגרפיה המופלאה שלה – Just Kids – שהחליקה בפיוטיות רבה לאוויר העולם בינואר 2010.

לא אצטט מתוך הלקטורה שזכיתי לכתוב ל"כנרת-זמורה ביתן-דביר" כששאלת התרגום לעברית עלתה, בערך לפני שנתיים, אך כן אשלוף משם את הרגשתי אחרי קריאה ראשונה בספר: שיר הלל לקשר אנושי. Just Kids הוא סיפור על מערכת יחסים בין סמית', הצלם הפרובוקטיבי רוברט מייפלת'ורפ, אמנות וניו יורק. הארבעה משפיעים אחד על השני כמעט בצורה שווה, וקחו את זה מאדם שלא הכיר את סמית', מייפלת'ורפ וניו יורק, אחד שלא מבין דבר וחצי דבר באמנות:בספר הספציפי הזה, יש לבורות היכן להתחבא. זה כלל לא משנה. זהו ספר שירה במסווה של אוטוביוגרפיה, ספר שיריץ אתכם למחסן בנסיון לבנות את מכונת הזמן שתיקח גם אתכם לצ'לסי הוטל של סוף שנות השישים. אמנות שמדברת על אמנות. אמנות שמדברת על חשיבות האמנות. חשיבות האמנות שמדברת על – נו, מספיק. הנה, נגיד, משהו מעמוד 275, כשמפיילת'ורפ גוסס על מיטת בית חולים, קרוב לסגור את טופס הטיולים היוצא שלו מהעולם:

“Patti, did art get us?"
I looked away, not really wanting to think about it.
"I don't know, Robert. I don't know. Perhaps it did, but no one could regret that. Only a fool would regret being had by art; or a saint.”

ואיזה כיף היה לראות הפרסים הספרותיים היוקרתיים בהם סמית' זכתה בעקבות המסמך האדיר הזה, השבועות הרבים שבילה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, ולמעשה, גם עצם התרגום לעברית. שמעתי דברים נהדרים על עבודת התרגום של אורטל אריכה והתרומה של בועז כהן, ונדמה לי שאי אפשר ליפול כאן – לא עם הגרסה העברית, ובטח ובטח שלא עם האנגלית. אז קדימה, קדימה.ועכשיו אלך לנסות להקשיב פעם נוספת ל-Horses, אלבומה הראשון של סמית', עם הצילום המיתולוגי של מייפלת'ורפ על השער, ארים ידיים כבר בשיר השני ואתהה האם עבר מספיק זמן כדי שאוכל לקרוא פעם נוספת את Just Kids.

(הטקסט הבא נכתב בשלהי אוקטובר 2010, אחרי הופעתו של לאונרד כהן בברטיסלבה)

"זו ההופעה האחרונה שלנו באירופה", אומר לאונרד כהן. העיר היא ברטיסלבה, הקהל הוא ישנוני, החושך הוא חושך. “אבל אל דאגה: ניתן את כל מה שיש לנו", מוסיף היהודי הנודד, ועובר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב בעולם: הכל. 24 קודם לכן היו הכהן הגדול ולהקתו המדויקת בסלובניה. הערב הם סלובקים. אחרי מנוחה של שבועיים יגיעו 14 הופעות על פני חודש בניו זילנד ואוסטרליה, ואז חזרה לאמריקה. בתום מספר הופעות בארה"ב, אמור אחד מסיבובי ההופעות הפופולאריים והמסוקרים בשנים האחרונות להגיע לסיומו, בערך שלוש שנים אחרי שיצא לדרך בקנדה.

לאונרד כהן אמנם שוחה באגם של רומנטיקה, אבל סיבוב ההופעות הנוכחי התחיל מפרקטיקה פשוטה: לאחר שקלי לינץ', מנהלתו, מעלה את מרבית כספו ב-2005, הכהן הגדול הבין שעליו לחזור לעבוד. 15 שנים אחרי שירד מהבמה הוא נאלץ לשוב אליה, מצויד בעיבודים חדשים לשירים ישנים, עם כיסים פחות מצלצלים וגרון פחות אדמדם מיין. למרות שהוא עובד על אלבום חדש, עדיין לא ברור האם לאונרד כהן מתכנן סיבוב הופעות מקיף נוסף. בשעתה נחשבה קלי לינץ' למכשפה, ומעריצי כהן הם שונאיה. בדיעבד, מסתבר שנסתרות הן, דרכי האל. כעת לא נותר אלא להתפלל למעילה נוספת, שתיאלץ את המשורר העילאי לארוז את גאונותו במזוודה ולצאת בחזרה לדרכים.

הכהן הגדול עומד בהבטחתו; הוא נותן הכל. כותב שורות אלה, שכבר זכה לראות אותו בניו זילנד ובפריז, יודע שלאונרד כהן תמיד נותן הכל, והופעותיו האחרונות דומות: העיבודים אותם עיבודים, סדר השירים כמעט ולא משתנה, אפילו פניני החכמה המרצפות את דרך הזהב בין שיר לשיר לעתים חוצות יבשות וחוזרות על עצמן, וזה בסדר; שלמות מעולם לא נזקקה לאלתורים. גם התנ"ך לא משתנה בפעם השלישית שקוראים אותו, ואנשים לא נוהגים לכבוש את הרחובות ולהפגין על כך. ובכל זאת, אתה מחפש שינויים קטנים בהגשה. אתה נתלה במילים, אוחז בכל הכח בהחלפת פועל שרירותית. עבד של אינטונציה.

בעולם הספורט האמריקאי נהוג להגלות אתלטים גדולים במיוחד להיכל התהילה. לאונרד כהן זקוק להיכל התהילה משל עצמו. היכל התהילה של המילים. זו לא הכמות – מג'יק ג'ונסון הוא לא מלך האסיסטים של ה-NBA בכל הזמנים, ובכל זאת נחשב לאחד המוסרים הגדולים בתולדות הכדורסל; על אותו משקל, לאונרד כהן לאו דווקא השתמש במילים "Naked”, “Broken”, “Darkness”, ו-”Beauty” יותר מזמרים אחרים, אבל אף אחד לא משתמש בהם כמוהו. מדובר ברופא של אותיות. נפח של מילים.

כדרכו בקודש, לאונרד כהן מרקיד את הקהל אל קצה האהבה בשיר שפותח את המופע. אלא שלאחר מספר שירים קבועים בסדרם – The Future, Bird On A Wire, Everybody Knows וכן הלאה  – מגיעים שניים חדשים: Born In Chains, ו-The Darkness המדהים. בהמשך יזכה הקהל לשמוע לראשונה גם את Feels So Good – עוד שיר שאמור להופיע באלבום החדש, שמסתמן כמלנכולי ונפלא.

(* ובכן, באותה נקודת זמן הוא אמור היה להיכלל ב-Old Ideas)

הקהל הסלובקי מאופק. אתה מחפה עליו – מוחא כפיים קצת חזק יותר, נושא תפילות סטנדינג אוביישן. בחצי הראשון של ההופעה זה לא עובד. אחרי ההפסקה, הסיפור אחר לגמרי.

לאחר Anthem התפילתי הוא מציג את הנגנים שלו, הפעם בצורה פואטית, מרגשת ומתמסרת עוד יותר מתמיד. כל אחד מהלהקה הנפלאה זוכה לשיר קטן משלו. המתופף אמון על "הגיאומטריה של היופי", למשל, ובתוכך אתה נמס, מתכווץ ונכנע. היית נפרד מחשבון הבנק שלך כדי לשמוע הופעה שלמה בה לאונרד כהן בסך הכל מציג את הנגנים. היית משליך את כרטיס האשראי כדי לשמוע אותו מקריא תפריט של חומוסיה.

אווירת סוף מוהלת את החושך. הקהל מתחיל להתמסר. אתה מושך באפיך, כואב את גרונך האדמדם. באמצע Sisters Of Mercy הבחורה בלונדינית שלצידך מגישה לך טישו. אתה מודה לה, תוהה באיזו מחווה היא תבחר אם, חלילה, יבצע הכהן הגדול את The Butcher, ומסכם שהדרך לשלום עולמי בוודאי משובצת בממחטות מנוזלות.

בשלב הזה הקהל כבר עומד על הרגליים. מחיאות כפיים ממלאות את החלל שבין השירים, ונדמה כאילו גם האלפים שחולקים שווה בשווה את החושך מתחילים להרגיש ששעון החול אוזל. “זכרו אותי, הייתי חי בשביל המוסיקה", לאונרד כהן שר כשמציע לכבוש את מנהטן ורק אחר את ברלין, ואתה מזכיר לעצמך שהאליל שלך כבר בן שבעים ושש. יום אחד אתה תהיה כאן, והוא כבר לא.

הוא משחק עם ההדרנים כשם שהוא משחק עם השפה האנגלית. מקפץ מחוץ לבמה, מקפץ חזרה, נותן את הכל. צמרמורת מחליפה צמרמורת עם חפיפה קצרה, כמו חיילים ממושמעים במוצב על קו הגבול. הצמרמורת האמיתית היא כשאין צמרמורת. אתה מזהה את השירים שסיימו את ההופעות שכבר ראית, ויודע שעוד רגע זה נגמר. ובכל זאת, בהופעתו האחרונה באירופה לאונרד כהן מחליט לבצע שינוי: Ain't No Cure For Love נועל את ההופעה, במקום להיות אחד השירים הפותחים אותה. אנשים הופכים חצאי-אנשים. חצאי-אנשים הופכים אנשים. הקהל לא מוכן שזה ייגמר.

את מרבית הופעותיו לאונרד כהן נוהג לסיים עם משפט מפתח כלשהו, פנינת חכמה פשוטה וגאונית שאנשים חרוצים בוודאי תולים על מקרריהם. הוא מנסה גם הפעם, אלא שהקהל לא נותן לו. מחיאות הכפיים נטענות דיסטורשן. חבוש במגבעתו המפורסמת, ששומרת את גאונותו ואת צניעותו במקום, לאונרד כהן מביט בקהל. הוא שותק. הוא מחייך. הוא קצת הלום. “אין לי מילים", הוא אומר לבסוף. ארכיטקט המילים השתמש בכל המלאי שלו. הוא נתן הכל. הוא ריק מאותיות. לאונרד כהן משתחווה בפני הקהל ויורד מהבמה בפעם האחרונה, משאיר מאחוריו יבשת ישנה ובוכיה.

האור נדלק.