ארכיון רשומות מהקטגוריה "מוסיקה"‏

זה מתחיל, נמשך ונגמר במילים. כי עד כמה שאני אוהב את הקול שלו – מת על הקול שלו באלבומים הישנים, מת על הקול שלו באלבומים החדשים (אם כי למען האמת, עם Popular Problems יש לי קצת בעיות) – עד כמה שאני אוהב את הנגנים המתחלפים, את זמרות הליווי העילאיות, את מי שהוא ומה שהוא, אני קודם כל אוהב את המילים של לאונרד כהן. כאן יהיה מקום לא רע לקחת צ'אנס בלתי שגרתי, ולספר שהדבר שאני הכי אוהב במילים של לאונרד כהן זה שאת חלקן אני כלל לא מבין: כאילו, אני מבין, מילולית, אבל לא מביןמבין.

וזה משמח אותי הרבה יותר משזה מעציב אותי.

עוד מעט – שעה, שנה, מאתיים – הוא יצטרך למות, אני כמעט משוכנע בכך, וכשזה יקרה, עדיין יהיה לי מה להשלים, אפילו שאני מכיר את כל השירים בעל פה. אני מניח שיש גם סופרים כאלה, גם יוצרי סרטים כאלה, גם מחזאים כאלה, אבל על אף אחד מהם אני לא יכול להגיד את מה שאני כן במקרה של ל. כהן: שאפשר לגדול אל תוך המילים שלו. שירים רבים שנלקחים עבורי כרגע בפייס ואליו בוודאי ייראו ויישמעו אחרת בעוד חמש ועשר ועשרים שנה, ויש מצב שזה הגיוני לגמרי: הוא היה אדם וכותב אחר בגיל 35 ו-70, והמאזינים שלו אחרים בצורות זהות או שונות לגמרי באותם גילאים.

במקרים אחרים בוודאי הייתי מלקה את עצמי על הבורות וצרות המחשבה שמונעות ממני להבין עד הסוף. במקרים אחרים בוודאי הייתי נוטש – יוצא מהמוזיאון ולא חוזר, זונח את הספר בעמוד עשרים – אבל במקרה שלו זה אשכרה מלהיב אותי. מלהיב אותי לדעת שמתישהו אבין יותר, וממש לא מעניין אותי מתי זה יקרה.

בקיצור, מילים. באחד הפוסטים הקודמים כאן (וסליחה מראש. נדמה לי שזה הנוכחי מעלה את יחס הלאונרד כהןלא לאונרד כהן בבלוג הזה למשהו כמו פיפטיפיפטי), הצעתי לפתוח היכל התהילה של מילים:

בעולם הספורט האמריקאי נהוג להגלות אתלטים גדולים במיוחד להיכל התהילה. לאונרד כהן זקוק להיכל התהילה משל עצמו. היכל התהילה של המילים. זו לא הכמות – מג'יק ג'ונסון הוא לא מלך האסיסטים של ה-NBA בכל הזמנים, ובכל זאת נחשב לאחד המוסרים הגדולים בתולדות הכדורסל; על אותו משקל, לאונרד כהן לאו דווקא השתמש במילים "Naked”, “Broken”, “Darkness”, ו-”Beauty” יותר מזמרים אחרים, אבל אף אחד לא משתמש בהם כמוהו. מדובר ברופא של אותיות. נפח של מילים.

באופן בלתי הגיוני בעליל, אף אחד עדיין לא פתח את היכל התהילה של המילים. עד שזה יקרה, החלטתי לנבור (איזה לנבור, להסתכל קצת באינטרנט. מישהו בכלל עוד נובר היום?) במילות השירים שלו מההתחלה ועד היום, לשלוף כמה מילים נבחרות ולכלוא אותן בתוך קטגוריות אובייקטיביות וסובייקטיביות. אגב, אף אחת מהן לא מופיעה ב-Popular Problems, ויכול להיות שגם זו סוג של בעיה פופולרית. מתחילים.

(שתי מילים מאוד לאונרד כהניות שמופיעות רק ארבע פעמים לאורך השנים, ואפילו מתחרזות, אבל ארבע פעמים זה לא מספיק בשביל להיכנס לרשימה שלנו: Kneel ו-Hill. הלאה)

Darkness

מופיעה שש פעמים לאורך השנים.

מופיעה בפעם הראשונה ב Lady Midnight, 1969

מופיעה בפעם האחרונה ב Come Healing, 2012

ובאמצע, גם בLove Calls You By Your Name, Ballad Of The Abesnt Mare, That Don't Make It Junk, The Darkness

שימוש אהוב: I’ll listen to the darkness sing, I know what that’s about (מתוך That Don't Make It Junk האנדרייטד)

Lover

מופיעה שמונה פעמים לאורך השנים.

בפעם הראשונה בSuzzane, 1967

בפעם האחרונה בYou Have Loved Enough, 2001

ובאמצע, גם בWinter Lady, Lover Lover Lover, I Left A Woman Waiting, The Traitor, I'm Your Man

שימוש אהוב: I said I’d be your lover. You laughed at what I said (מתוך You Have Loved Enough)

Naked

מופיעה עשר פעמים לאורך השנים.

בפעם הראשונה בTonight Will Be Fine, 1969

בפעם האחרונה בAnyhow, 2012

ובאמצע, גם בLast Year's Man, Take This Longing, Humbled In Love, Ain't No Cure For Love, Waiting For The Miracle, Closing Time, Light As The Breeze, Because Of

שימוש אהוב: You will never see a man this naked. I will never hold a woman this close (מתוך Humbled In Love)

Broken

(לדעתי, אפילו שהיא לא במקום הראשון מבחינת כמות, זו המילה הכי לאונרד כהנית שיש. אף אחד לא משתמש בה כמוהו)

מופיעה 11 פעמים לאורך השנים.

בפעם הראשונה בSuzzane, 1967

בפעם האחרונה בBanjo, 2012

ובאמצע, גם בDiamonds In The Mine, Sing Another Song, Boys, Take This Longing, Hallelujah, If It Be Your Will, The Future, Democracy, Come Healing

שימוש אהוב: Give me back my broken night, my mirrored room, my secret life (מתוך The Future)

Beauty

מופיעה 14 פעמים לאורך השנים.

בפעם ראשונה בChelsea Hotel #2, 1974

בפעם האחרונה בNightingale, 2004

ובאמצע, גם בA Singer Must Die, Take This Longing, I Left A Woman Waiting, The Window, Came So Far For Beauty, The Traitor, Hallelujah, First We Take Manhattan, I'm Your Man, Take This Waltz, Closing Time, Boogie Street

שימוש אהוב: I loved you for your beauty but that doesn't make a fool of me: you were in it for your beauty too (מתוך Closing Time)

אה, ואגב קלוזינג טיים, ואגב מילים, אני לא זוכר מישהו שהצליח לתפוס כל כך הרבה עם כל כך מעט. אני מדבר, כמובן, על:

Looks like freedom but it feels like death
it's something in between, I guess


לפני שבע או שמונה שנים סגרתי שבת באיזה בסיס מסריח בגלבוע ושמעתי אליוט סמית' בקול רם. כאילו, לא רםרם: סתם, במקום באוזניות, נגן המוסיקה שלי היה מחובר לרמקולים של המשרד שלנו, שהיה בקומה השנייה והשקיף על רחבת דגל בה אנשים מסוימים התחפשו לאנשים חשובים, ואנשים אחרים שיחקו כדורגל. בשלב מסוים – לא זוכר באיזה שיר, לצערי – נכנסו שניים או שלושה מילאומניקים ואמרו משהו בסגנון: “אחי, שלא תקפוץ למטה עם המוסיקה הזאת". חייכתי, כי זה מה שאני בדרך כלל עושה כשמישהו מבוגר ממני אומר לי אחי, פסיק, ובטח החלשתי או העברתי למוסיקה שאפשר לשמוע בקול רם בלי שיחשבו שאתה רוצה להתאבד. אפילו שבדיעבד, אם משהו היה גורם לי לרצות למות אז זה לא המוסיקה אלא המקום בו הושמעה. המוסיקה היתה גורמת לי לרצות להישאר. ורק היום, שבע או שמונה שנים מאז, 11 שנים מאז שאליוט סמית' דקר את עצמו (או נדקר) עם סכין סטייקים בחזה, אני מתחיל להבין את היחסים המאוד, מאוד פשוטים שלי עם "מוסיקה עצובה". בשבע מילים: כמו היחסים שלי עם כל מוסיקה אחרת.

לא שמעתי אז את אליוט סמית' כי רציתי לקפוץ מהקומה השנייה ולשפשף את המרפק או משהו כזה (ממילא המשרד לא היה גבוה מספיק); שמעתי את אליוט סמית' מאותה סיבה שאני שומע אותו עכשיו, והיא לא קשורה בשיט לחיים או למוות, דיכאון או אושר. היא קשורה לאהבה או חיבור. כשהתחלתי לשמוע אותו לא ידעתי שמדובר באיזה נסיך אופל שעוסק בעיקר בדיכאון, שיתרגל את מה שהוא מטיף ויגמור את חייו 34 שנה אחרי שהתחיל אותם. אני משער שמשהו באנדרדוגיות בכל זאת הדהד איפשהו, אבל זה בכלל לא משנה. מה שמשנה זה זה: שמעתי את אליוט סמית' – או נגיד, את האלבומים הראשונים של לאונרד כהן, אלה שלכאורה היו צריכים להגיע עם סכיני גילוח לחיתוך ורידים – ברגעי אושר גדולים לצד רגעי משבר.

אם תצמידו אקדח לראשי, בוודאי אשאל אתכם מאיפה יש לכם אקדח, והאם יש לכם רישיון להחזיקו, בוודאי אסביר שאקדחים ללא רישיון זה פתח לחברה מסוכנת מאוד, ותגידו, השתגעם? ראיתם את הסרט ההוא של מייקל מור? אחר כך, אנסה להכריע האם שמעתי את סמית' וכהן יותר פעמים כשהייתי מדוכא או שמח, ולא אצליח. זאת בניגוד למוסיקה "שמחה", נניח, או קצת יותר קצבית, אותה אני יכול לשמוע בעיקר במצב רוח חיובי. כנ"ל לגבי סרטים וספרים מסוימים, כי אמנות טובה וטהורה, לטעמי, לא תלוית מצב רוח. אני לא יודע מה זה אומר עלי אם הזמרים והספרים והסרטים האהובים עלי הם עצובים, כביכול, אבל כן יודע מה זה אומר עליהם אם אני פונה אליהם בעתות צרה ואושר גם יחד: שהם עשו משהו נכון, ושהחיים לא שחור ולבן.

בתכל'ס, אליוט סמית' עצמו אמר את זה טוב ממני פעם. "כשאנשים מדברים על כמה שאני עגמומי זה גורם לי להרגיש רע", הוא סיפר בתחילת העשור הקודם למגזין In Music We Trust. "אבל אף אחד לא רוצה שיתארו אותו כמדכא. לפעמים אני מדוכא ולפעמים לא, כמו כל אחד אחר. בדרך כלל שירים, לא רק שירים שלי, נכונים לזמנים מסוימים הם לא מה שאתה מרגיש כל הזמן. הם מה שאתה מרגיש לפעמים. המיינסטרים ממשיך להגדיר אותי כמדכא ואני לא צריך את זה יותר. אתה יכול לראות סרט עצוב ולמצוא בו יופי. אתה לא יוצא ממנו מדוכא; זה יכול להיות מעורר השראה".

כל התורה על רגל אחת. אני לא יכול לספור את השירים והסרטים והספרים העצובים אליהם נכנסתי למטה או באמצע ויצאתי למעלה.

אה, ובגלל שבדרך כלל נהוג לסיים קטעים כאלה עם שיר ספציפי שמבטא בשלוש דקות ועשרים את 700 המילה שהגיעו לפניו, אסיים עם שיר שלא ממש מבטא דבר. מודה: המון פעמים דילגתי על הפתיחה דקה ו-46 שניות, אני כבר יודע, ואני יודע שאני חרא ולא ככה מקשיבים לשירים, ושיש סיבה לדקה וה-46, ושמה שמגיע אחר כל כך טוב בדיוק בגללה. לא חשוב. מה שאני אוהב ב-King's Crossing זה שזה אליוט סמית' בגרסתו הרוקיסטית ביותר, כמעט הפאנקרוקיסטית ביותר ואני שונא פאנקרוק, אבל אוהב את זה ספציפית. כי אם מרבית שיריו חודרים לעור כמו מחט קטנה שמחפשת וריד, קינג'ס קרוסינג הוא סדרה של אגרופים לבטן. זה שיר יוצא מהכלל, כי הכלל של אליוט סמית' הוא אחר, ונדמה לי שאני מאוד אוהב אותו כי יש כל כך מעט ממנו: אם היה אלבום שלם, אלבומים שלמים, קריירה שלמה שנשמעת ככה, הייתי מחפש זמר אחר לאהוב. מעולם לא הייתי נרקומן או נוצרי עדיין לא, לכל הפחות ובכל זאת, אני נתקף צמרמורת בכל פעם שהבית הזה מופיע:

 

It's Christmas time, and the needles on the tree

A skinny Santa is bringing something to me

His voice is overwhelming, but his speech is slurred

And I only understand every other word

הנה, בקיצור:

1779920_447502552049494_325186841_n

אם יש דבר עיקרי אחד שתכניות הריאליטי הרסו כאן – כאילו, מלבד דור שלם של אנשים שיגדלו אל תוך שפה משובשת, סט ערכים קלוקל ורצון הרבה יותר גדול להיכנס למעגל האינסופי הזה מלשבור אותו – זה את המונח "אמת". המשפט "לך/הולך/הלכתי עם האמת שלי" נאמר על מעט הטיותיו השונות, בקירוב, 770 פעם בשבוע, וכמו שיש דברים שאם אומרים אותם מספיק פעמים הם הופכים להיות נכונים, כך יש דברים שעובדים בדיוק להיפך.

עכשיו, עזבו מקרים ספציפיים. עזבו אם הזה שאמא שלו נרצחה באכזריות על ידי ילדות מהצופים רוצה לגלם את האמת שלו בחביתת הירק הזו כי ככה היא היתה רוצה. עזבו את העובדת הזרה שרוצה להביא את האמת שלה דרך שיר הפופ הזה כדי להיות חלק מאיתנו, בלי לדעת שיש סיכוי הרבה יותר גבוה שאותה אמת בדיוק תעיף אותה בחזרה למקום ממנה באה. הכל יכול להיות נכון. הכל יכול להיות רומנטי, וללכת לפי האמת או הלב או הברך שלך זה באמת מאוד נחמד, עד גבול מסוים: והגבול הזה, מבחינתי, מגיע כשמדברים עליו.

בזמן האחרון אני נזכר יותר ויותר באחד מקטעי הסטנדאפ האהובים עלי. הוא שייך לכריס רוק, מהמופע Bring The Pain ב-1996, ועוסק בלקחת קרדיט מוגזם על דברים טריוויאלים, שבעולם מתוקן אתה לא אמור לקחת עליהם קרדיט. רוק מדבר על שחורים כי רוק מדבר על שחורים, אבל לדעתי, 18 שנה אחרי שהוא אמר את הדברים האלה לראשונה ברשת HBO, הם יכולים להיות נכונים גם למדינת העולם השלישי הזאת שבנינו לנו היום:

הגאווה הלא ברורה והקצת נרקיסיסטית הזאת באמת, בללכת עם האמת, גם כן לא צריכה להוות סיבה לשום גאווה: כמישהו יילך עם השקר שלו הוא מוזמן לבוא לפריים טיים ולדבר על זה.

איך כל זה קשור לעמיר לב? נו, בטח כבר ניחשתם: כי יש טוקדהטוק, ויש ווקדהווק. עמיר לב מעולם לא דיבר על האמת, כי הוא נתן ליצירות שלו לדבר במקומו, והן דיברו בדיוק כמה שהיה צריך. לא יותר, לא פחות. אבל את זה בטח ידעתם. את זה גם אני ידעתי. רק בשנה האחרונה, לעומת זאת, הבנתי שזאת הסיבה העיקרית שהאהבה שלי אליו – אהבה שהתחילה, נגיד, כולה לפני עשר שנים – רק מתחזקת מרגע לרגע, מאלבום לאלבום, מהופעה להופעה. נדמה לי שהוא האמן היחיד שאני אוהב במידה כמעט שווה את מה שיש בו ואת מה שאין בו, ולא משנה כמו מחפשים: פוזה, אגו, שקר. אני אוהב את הצניעות שלו, את הביישנות, את הדאוןטוארת'יות שלו, שהיא כל כך דאוןטוארת'ית שלפעמים אני מפחד שהוא יעלם מתחת האדמה.

האלבום החדש – “נוגע בדרכון" – הוא עוד מאותו הדבר, והדבר הזה הוא בעיקר כתיבה נפלאה. יש שיקטלגו אותה כמינימליזם, אבל עזבו מינימליזם – מינימליזם של אחד יכול להיות מקסימליזם של אחר – ולדעתי מה שיש כאן זה הרבה מעבר לזה: זה יותר כמו זהמהישיזם, ועכשיו שכל אחד יחליט מה זה אומר. מי שרוצה למצוא אמירות על המצב ימצא אמירות על המצב אבל לא בדמות אגרוף לפרצוף (מלבד, אולי, “ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף איש/בשש מאות אלף בתים/כמה מאות נולדים ביום/לא כתוב כמה מתים”, מתוך “חזי ורות”), אמירה לשם האמירה, כי החיים הם לא אגרוף לפרצוף. החיים הם

אל תדאגי, אני סתם יושב

את יודעת כמה אני אוהב

נשבע, שום דבר רע

את יודעת, העצב בא ועובר

עכשיו הוא בא

הסאונד באלבום החדש מעולה, אולי הטוב ביותר מכל אלבומיו, ואדם שהיה מבין יותר במוסיקה מכותב שורות אלו היה יכול לתלות את זה, נניח, בהפקה, או במרכיבי הלהקה – רם אוריון, יונתן לויט, נווה קורן, ולעתים גם גליה חי, צח דרורי וגיל פלדמן אבל אני חייב להודות שלי, אישית, פחות אכפת מסאונד. ראיתי את עמיר לב אקוסטי, ראיתי אותו חשמלי, ראיתי אותו לבד וביחד, בקפה ביאליק ותמונע והבארבי, בפאב עם מספר שווה של סנדלי שורש ואנשים בערבה, ואני די בטוח שלכל ההופעות הללו היה מכנה משותף אחד: סיפור אנטיקליימטי ומשעשע שגורם לך לרצות לבטל את שאר השירים, ולשמוע רק עוד ועוד סיפורים כאלה, ושהקליימקס יילך לעזאזל. קליימקס הוא אוברייטד.

לא פעם, עמיר לב מוגדר כאן כ"סטוריטלר", ובעוד שזה כנראה נכון, אני מוצא בכך עלבון מסוים: יש אינספור זמרים שמספרים סיפורים בשירים שלהם. אני מניח שאפשר להגיד כמעט על כל שיר שהוא סיפור, כך שהחכמה, אני מניח, היא לא לספר סיפור, אלא איזה סיפור אתה מספר, ואיך אתה מספר אותו. רק לאחרונה הבנתי שהייתי מעדיף, לצורך העניין, לקרוא מאה עמודים בהם הסופר האהוב עלי מספר על איזו ערימת חול שהוא ראה ברחוב או ביקור במס הכנסה, מאשר מאה עמודים של סופר שאני לא מכיר שעוסק בדבר הכי מעניין בתבל. רק לאחרונה הבנתי שיותר חשוב לי, בנקודת הזמן הזו, הצורה בה מספרים סיפור, ולא הסיפור עצמו. ולעמיר לב אני מוכן להקשיב כמעט תמיד, ולא ממש אכפת לי אם הוא מדבר על האגם עם הברווזים, זה שסלינג'ר כתב, על רכבת עם אדנים של לפחות שישים שנה, על חולון ורחוב נחמני ותה צמחים ושני כלבים.

השבוע הוא התארח בלונדון וקירשנבאום וסיפר שהמונח "נוגע בדרכון" מגלם עבורו דואליות קיומית למדי: כשהוא בחוץ, זו אופציה לחזור. כשהוא בפנים, זו אופציה לברוח.

מה שמשאיר לנו, ככל הנראה, רק ברירה אחת: מישהו מוכן לעלות על אוטובוס לכליל ולהחביא לעמיר לב את הדרכון?

חודשים רבים שאני רוצה לכתוב את הטקסט הזה. חודשים רבים שהוא יושב לי, במפוזר, באיזו פינה של הראש, יושב בשקט ומחכה, ואני לא עושה איתו דבר. במבט מפויס יותר, סביר להניח שזה הגיוני: לכתוב על האהבה שלי ללאונרד כהן זו משימה בלתי אפשרית, חסרת סיכוי, המילה שלו מול המילה המפורקת שלי. לנסות להסביר את לאונרד כהן במילים זה קצת כמו לנסות להסביר את פיקאסו בציורים, או את אסד בנשק כימי.

הוא בן 79 היום. אני לא בטוח שהוא יגיע לגיל 80. אני לא בטוח שהוא ימות לפני גיל 120. אני לא בטוח בכלום, זולת זה: אני באמת, באמת משוגע על לאונרד כהן. אם החברה המערבית היתה מעט סבלנית יותר כלפי נישואים של בחור בן 27 ואיזה יהודיקנדי שנושק ברכות ל-80, כבר מזמן הייתי זונח את נטיותי המיניות הנוכחיות וסלידתי מהמוסד העתיק, ויוצא לחפש טבעת שתתאים לאצבעות מקומטות, צהובות מניקוטין ואדומות מכתמי יין אדום בן שישים שנה.

הגעתי אליו מאוחר, כשם שמגיעים למרבית הדברים הטובים בחיים בשלב מאוחר (אחת הסיבות העיקריות לכך שלעולם, אבל לעולם לא תראו תינוק עם כוס קפה). אני מניח שכל הסיפור הזה התחיל קצת לפני הצבא והמשיך, וממשיך, וימשיך. לאט לאט, הכהן הגדול עם המגבעת הסטנדרטית עקף אמן אחר אמן, להקה אחר להקה, והפך להעדפה המוסיקלית המובילה שלי. היום זה כבר ממש לא הוגן. כהן ועוד 15. המעמד שלו יצוק בבטון, ובעוד שאני מסוגל לדמיין איך הסרטים, הספרים ותכניות הטלוויזיה האהובות עלי בכל הזמנים עוד מסוגלים להתחלף, כאן אין סיכוי. זה גמור. מכאן והלאה, הכל לפרוטוקול.

הרגע המכונן הגיע בטיול בניו זילנד – טיול של שלושה חודשים שתוכנן, ברובו, סביב הופעה של הכהן הגדול בווליגנטון ב-31 באוקטובר, 2010. המאסטר לקח אותי לטייל. עד אותו רגע, לא ידעתי למה לצפות. לא הקשבתי לאלבום ההופעה החיה המפורסם מלונדון, לא חרשתי את יוטיוב, לא קראתי על הופעות קודמות. בדיעבד, הגישה הזו, שבדרך כלל נובעת משילוב כרוני של עצלנות ואדישות, לגמרי עבדה לטובתי. אחרי שלוש ומשהו שעות של הופעה, יצאתי הלום קרב. אני לא זוכר כלום – כלום, נאדה, שום דבר מההופעה ההיא. רק זוכר את היציאה מהאולם, פנים מאוגרפות, השוק הטוטלי, ההליכה השקטה בחזרה למרכז העיר, הרעב, הכניסה לסופרמרקט שהיה פתוח גם בלילה, הרכישה של פאיבשר תעשייתי שבאותו רגע הרגיש כמו מנה ממסעדת מישלן, ההגעה לאכסניה, המקלחת, הכניסה השקטה לחדר שהיה מאוכלס בשלושה אנשים נוספים, החיוך הבלתי נשלט בחושך.

רק בזמן האחרון תהיתי, לראשונה, מה היה קורה אם לא הייתי רואה את ההופעה ההיא לבד. אם הייתי חולק את החוויה החדפעמית ההיא עם מישהו אחר. אם האפקט היה אותו אפקט. אני מניח שלא, אבל באותם רגעים הלבד הזה היה יתרון. מאז ניו זילנד, ראיתי את הכהן הגדול שלוש פעמים נוספות בחסות המשפחה – ברטיסלבה, פריז, ורונה – ובכל הפעמים הללו, כמה דקות אחרי ההדרן האחרון, רציתי להיות לבד. אני לא יודע מה זה אומר עליו, ויודע עוד פחות מה זה אומר עלי. אין עוד זמר שאני פונה אליו בשני מצבי הקיצון שלי – שמחה גדולה או עצב גדול. הדרך אל כל השאר הזמרים והלהקות שאני מחבב מתחילה בתחושה מאוד ברורה – הרגשה טובה גוררת איתה מוסיקה כזו, הרגשה רעה גוררת איתה מוסיקה אחרת, שחור אל שחור, לבן אל לבן, מתמטיקה של הנפש, מתמטיקה של התווים.

וזו תהיה נקודה לא רעה, כנראה, להפסיק את הניסוי הכושל הזה, כי אין, אין לי סיכוי להצליח להגיע לנקודה רחוקה יותר. אין לי סיכוי לגרד אפילו את ההערצה העיוורת שלי לכתיבה של הכהן המאוד, מאוד גדול – אף אחד לא כתב כמוהו, אף אחד לעולם לא יכתוב כמוהו לצניעות מעוררת ההשראה, לקול, לחכמה, לחוש ההומור, למיתוס.

הלוואי שהייתי אוהב אותו פחות, ואז אולי הייתי יכול להסביר את זה במילים.

עד אז, ברוח יום ההולדת, הנה שיר מושלם בשם Gift, מספר השירים The Spice-Box Of Earth:

You tell me that silence
is nearer to peace than poems
but if for my gift
I brought you silence
(for I know silence)
you would say
This is not silence
this is another poem
and you would hand it back to me

 

 

רחוב

פורסם: 09/01/2013 ב-לאונרד כהן, מוסיקה
תגים:

אחד הדברים הטובים בלאונרד כהן – כאילו, מלבד העובדה שהוא לא ממש בן תמותה וכאלה – זה שהוא באמת משתבח עם הגיל. כנראה שאלה בערך 90 מיליון קוב יין ששתה לאורך השנים שעושים את הטריק, אבל עם המילים אי אפשר להתווכח. אז הנה שיר באמת אדיר שפורסם בניו יורקר ב-2 במרץ, 2009, המתקרא A Street:

I used to be your favorite drunk
Good for one more laugh
Then we both ran out of luck
And luck was all we had

You put on a uniform
To fight the Civil War
I tried to join but no one liked
The side I’m fighting for

So let’s drink to when it’s over
And let’s drink to when we meet
I’ll be standing on this corner
Where there used to be a street

You left me with the dishes
And a baby in the bath
And you’re tight with the militias
You wear their camouflage

I guess that makes us equal
But I want to march with you
An extra in the sequel
To the old red-white-and-blue

So let’s drink to when it’s over
And let’s drink to when we meet
I’ll be standing on this corner
Where there used to be a street

I cried for you this morning
And I’ll cry for you again
But I’m not in charge of sorrow
So please don’t ask me when

I know the burden’s heavy
As you bear it through the night
Some people say it’s empty
But that doesn’t mean it’s light

So let’s drink to when it’s over
And let’s drink to when we meet
I’ll be standing on this corner
Where there used to be a street

It’s going to be September now
For many years to come
Every heart adjusting
To that strict September drum

I see the Ghost of Culture
With numbers on his wrist
Salute some new conclusion
Which all of us have missed

So let’s drink to when it’s over
And let’s drink to when we meet
I’ll be standing on this corner
Where there used to be a street

החדשות הטובות? בראיון לטרי גרוס מ-NPR בערך חודש אחר כך, הכהן המאוד, מאוד גדול אמר שאת הטקסט הזה הוא כתב עם אנג'אני – זמרת ליווי לשעבר, בת זוג לשעבר, שראויה לפוסט משלה בבלוג הזה – מתוך כוונה להלחין אותו ביום מן הימים. אבל למה לקרוא כשאפשר להקשיב, אז הנה, 37 דקות של ראיון, כולל הקראה של המילים המצוינות הללו בערך ב-33:51. כדאי לכם.

רק ילדה

פורסם: 30/12/2012 ב-מוסיקה
תגים:

ניסיתי. ניסיתי שוב. בצורה לא לגמרי אופיינית, בטח ניסיתי גם בפעם השלישית, וזה לא עבד: אני לא מצליח לאהוב את פטי סמית' הזמרת. את פטי סמית' הסופרת, לעומת זאת, אני מאוד, מאוד אוהב. היום היא חוגגת יום הולדת 66, ובעוד כמה שבועות היא תחגוג שלוש שנים לאוטוביוגרפיה המופלאה שלה – Just Kids – שהחליקה בפיוטיות רבה לאוויר העולם בינואר 2010.

לא אצטט מתוך הלקטורה שזכיתי לכתוב ל"כנרת-זמורה ביתן-דביר" כששאלת התרגום לעברית עלתה, בערך לפני שנתיים, אך כן אשלוף משם את הרגשתי אחרי קריאה ראשונה בספר: שיר הלל לקשר אנושי. Just Kids הוא סיפור על מערכת יחסים בין סמית', הצלם הפרובוקטיבי רוברט מייפלת'ורפ, אמנות וניו יורק. הארבעה משפיעים אחד על השני כמעט בצורה שווה, וקחו את זה מאדם שלא הכיר את סמית', מייפלת'ורפ וניו יורק, אחד שלא מבין דבר וחצי דבר באמנות:בספר הספציפי הזה, יש לבורות היכן להתחבא. זה כלל לא משנה. זהו ספר שירה במסווה של אוטוביוגרפיה, ספר שיריץ אתכם למחסן בנסיון לבנות את מכונת הזמן שתיקח גם אתכם לצ'לסי הוטל של סוף שנות השישים. אמנות שמדברת על אמנות. אמנות שמדברת על חשיבות האמנות. חשיבות האמנות שמדברת על – נו, מספיק. הנה, נגיד, משהו מעמוד 275, כשמפיילת'ורפ גוסס על מיטת בית חולים, קרוב לסגור את טופס הטיולים היוצא שלו מהעולם:

“Patti, did art get us?"
I looked away, not really wanting to think about it.
"I don't know, Robert. I don't know. Perhaps it did, but no one could regret that. Only a fool would regret being had by art; or a saint.”

ואיזה כיף היה לראות הפרסים הספרותיים היוקרתיים בהם סמית' זכתה בעקבות המסמך האדיר הזה, השבועות הרבים שבילה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, ולמעשה, גם עצם התרגום לעברית. שמעתי דברים נהדרים על עבודת התרגום של אורטל אריכה והתרומה של בועז כהן, ונדמה לי שאי אפשר ליפול כאן – לא עם הגרסה העברית, ובטח ובטח שלא עם האנגלית. אז קדימה, קדימה.ועכשיו אלך לנסות להקשיב פעם נוספת ל-Horses, אלבומה הראשון של סמית', עם הצילום המיתולוגי של מייפלת'ורפ על השער, ארים ידיים כבר בשיר השני ואתהה האם עבר מספיק זמן כדי שאוכל לקרוא פעם נוספת את Just Kids.

(הטקסט הבא נכתב בשלהי אוקטובר 2010, אחרי הופעתו של לאונרד כהן בברטיסלבה)

"זו ההופעה האחרונה שלנו באירופה", אומר לאונרד כהן. העיר היא ברטיסלבה, הקהל הוא ישנוני, החושך הוא חושך. “אבל אל דאגה: ניתן את כל מה שיש לנו", מוסיף היהודי הנודד, ועובר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב בעולם: הכל. 24 קודם לכן היו הכהן הגדול ולהקתו המדויקת בסלובניה. הערב הם סלובקים. אחרי מנוחה של שבועיים יגיעו 14 הופעות על פני חודש בניו זילנד ואוסטרליה, ואז חזרה לאמריקה. בתום מספר הופעות בארה"ב, אמור אחד מסיבובי ההופעות הפופולאריים והמסוקרים בשנים האחרונות להגיע לסיומו, בערך שלוש שנים אחרי שיצא לדרך בקנדה.

לאונרד כהן אמנם שוחה באגם של רומנטיקה, אבל סיבוב ההופעות הנוכחי התחיל מפרקטיקה פשוטה: לאחר שקלי לינץ', מנהלתו, מעלה את מרבית כספו ב-2005, הכהן הגדול הבין שעליו לחזור לעבוד. 15 שנים אחרי שירד מהבמה הוא נאלץ לשוב אליה, מצויד בעיבודים חדשים לשירים ישנים, עם כיסים פחות מצלצלים וגרון פחות אדמדם מיין. למרות שהוא עובד על אלבום חדש, עדיין לא ברור האם לאונרד כהן מתכנן סיבוב הופעות מקיף נוסף. בשעתה נחשבה קלי לינץ' למכשפה, ומעריצי כהן הם שונאיה. בדיעבד, מסתבר שנסתרות הן, דרכי האל. כעת לא נותר אלא להתפלל למעילה נוספת, שתיאלץ את המשורר העילאי לארוז את גאונותו במזוודה ולצאת בחזרה לדרכים.

הכהן הגדול עומד בהבטחתו; הוא נותן הכל. כותב שורות אלה, שכבר זכה לראות אותו בניו זילנד ובפריז, יודע שלאונרד כהן תמיד נותן הכל, והופעותיו האחרונות דומות: העיבודים אותם עיבודים, סדר השירים כמעט ולא משתנה, אפילו פניני החכמה המרצפות את דרך הזהב בין שיר לשיר לעתים חוצות יבשות וחוזרות על עצמן, וזה בסדר; שלמות מעולם לא נזקקה לאלתורים. גם התנ"ך לא משתנה בפעם השלישית שקוראים אותו, ואנשים לא נוהגים לכבוש את הרחובות ולהפגין על כך. ובכל זאת, אתה מחפש שינויים קטנים בהגשה. אתה נתלה במילים, אוחז בכל הכח בהחלפת פועל שרירותית. עבד של אינטונציה.

בעולם הספורט האמריקאי נהוג להגלות אתלטים גדולים במיוחד להיכל התהילה. לאונרד כהן זקוק להיכל התהילה משל עצמו. היכל התהילה של המילים. זו לא הכמות – מג'יק ג'ונסון הוא לא מלך האסיסטים של ה-NBA בכל הזמנים, ובכל זאת נחשב לאחד המוסרים הגדולים בתולדות הכדורסל; על אותו משקל, לאונרד כהן לאו דווקא השתמש במילים "Naked”, “Broken”, “Darkness”, ו-”Beauty” יותר מזמרים אחרים, אבל אף אחד לא משתמש בהם כמוהו. מדובר ברופא של אותיות. נפח של מילים.

כדרכו בקודש, לאונרד כהן מרקיד את הקהל אל קצה האהבה בשיר שפותח את המופע. אלא שלאחר מספר שירים קבועים בסדרם – The Future, Bird On A Wire, Everybody Knows וכן הלאה  – מגיעים שניים חדשים: Born In Chains, ו-The Darkness המדהים. בהמשך יזכה הקהל לשמוע לראשונה גם את Feels So Good – עוד שיר שאמור להופיע באלבום החדש, שמסתמן כמלנכולי ונפלא.

(* ובכן, באותה נקודת זמן הוא אמור היה להיכלל ב-Old Ideas)

הקהל הסלובקי מאופק. אתה מחפה עליו – מוחא כפיים קצת חזק יותר, נושא תפילות סטנדינג אוביישן. בחצי הראשון של ההופעה זה לא עובד. אחרי ההפסקה, הסיפור אחר לגמרי.

לאחר Anthem התפילתי הוא מציג את הנגנים שלו, הפעם בצורה פואטית, מרגשת ומתמסרת עוד יותר מתמיד. כל אחד מהלהקה הנפלאה זוכה לשיר קטן משלו. המתופף אמון על "הגיאומטריה של היופי", למשל, ובתוכך אתה נמס, מתכווץ ונכנע. היית נפרד מחשבון הבנק שלך כדי לשמוע הופעה שלמה בה לאונרד כהן בסך הכל מציג את הנגנים. היית משליך את כרטיס האשראי כדי לשמוע אותו מקריא תפריט של חומוסיה.

אווירת סוף מוהלת את החושך. הקהל מתחיל להתמסר. אתה מושך באפיך, כואב את גרונך האדמדם. באמצע Sisters Of Mercy הבחורה בלונדינית שלצידך מגישה לך טישו. אתה מודה לה, תוהה באיזו מחווה היא תבחר אם, חלילה, יבצע הכהן הגדול את The Butcher, ומסכם שהדרך לשלום עולמי בוודאי משובצת בממחטות מנוזלות.

בשלב הזה הקהל כבר עומד על הרגליים. מחיאות כפיים ממלאות את החלל שבין השירים, ונדמה כאילו גם האלפים שחולקים שווה בשווה את החושך מתחילים להרגיש ששעון החול אוזל. “זכרו אותי, הייתי חי בשביל המוסיקה", לאונרד כהן שר כשמציע לכבוש את מנהטן ורק אחר את ברלין, ואתה מזכיר לעצמך שהאליל שלך כבר בן שבעים ושש. יום אחד אתה תהיה כאן, והוא כבר לא.

הוא משחק עם ההדרנים כשם שהוא משחק עם השפה האנגלית. מקפץ מחוץ לבמה, מקפץ חזרה, נותן את הכל. צמרמורת מחליפה צמרמורת עם חפיפה קצרה, כמו חיילים ממושמעים במוצב על קו הגבול. הצמרמורת האמיתית היא כשאין צמרמורת. אתה מזהה את השירים שסיימו את ההופעות שכבר ראית, ויודע שעוד רגע זה נגמר. ובכל זאת, בהופעתו האחרונה באירופה לאונרד כהן מחליט לבצע שינוי: Ain't No Cure For Love נועל את ההופעה, במקום להיות אחד השירים הפותחים אותה. אנשים הופכים חצאי-אנשים. חצאי-אנשים הופכים אנשים. הקהל לא מוכן שזה ייגמר.

את מרבית הופעותיו לאונרד כהן נוהג לסיים עם משפט מפתח כלשהו, פנינת חכמה פשוטה וגאונית שאנשים חרוצים בוודאי תולים על מקרריהם. הוא מנסה גם הפעם, אלא שהקהל לא נותן לו. מחיאות הכפיים נטענות דיסטורשן. חבוש במגבעתו המפורסמת, ששומרת את גאונותו ואת צניעותו במקום, לאונרד כהן מביט בקהל. הוא שותק. הוא מחייך. הוא קצת הלום. “אין לי מילים", הוא אומר לבסוף. ארכיטקט המילים השתמש בכל המלאי שלו. הוא נתן הכל. הוא ריק מאותיות. לאונרד כהן משתחווה בפני הקהל ויורד מהבמה בפעם האחרונה, משאיר מאחוריו יבשת ישנה ובוכיה.

האור נדלק.