ארכיון רשומות מהקטגוריה "הומור"‏

אחרי הארוחת צהריים סימה שאלה אם אני אוהב אותה.

"מה זאת השאלה הזאת עכשיו?” אמרתי וניגבתי קצת לחם מהמיץ של הצלחת.

"שאלה, מה.”

"אכלנו, נהנינו ועכשיו זה? מה זה זה? ברור שאני אוהב אותך. אם לא הייתי אוהב אותך, לא היית יושבת פה עכשיו.” הסתכלתי על הקערות הריקות חזק, כדי שתבין שלבד הם לא יגיעו לכיור.

"תן לי שלושה דברים שאתה אוהב בי,” סימה תפסה אומץ ואמרה בשקט.

"מה זה?”

"שלושה דברים שאתה אוהב בי.”

"סימה, אמרתי לך אלף פעם לא להכניס מספרים לקשר שלנו. זה לא מכבד אותך ולא מכבד אותי.”

"בסדר, אז פעם אחרונה: אם אתה באמת אוהב אותי, תגיד שלושה דברים שאתה אוהב בי. קראתי שהרבה פעמים זה טוב, לתת ככה חיזוקים לצד השני.”

"אין לי כח לזה עכשיו, סימה. רוצה לשחק משחקים, תביאי את המונופול שההורים שלך הביאו לנו לפסח.”

"ראש השנה.”

"את באה לעצבן אותי עכשיו?”

"אני רק אומרת, למען הדיוק.”

"בשביל. בשביל הדיוק. את יודעת שאני לא אוהב שאת משתמש במילים כאלה. הנה משהו שאני לא אוהב אצלך, כבר יש אחד, ואם תמשיכי ככה אז מהר מאוד נגיע לשלוש.”

סימה קמה וברחה לחדר שינה בלי לפנות את הכלים לכיור ולעשות קפה. ישבתי עוד כמה דקות, למה בדרך כלל היא מבינה לבד את הטעויות של עצמה וחוזרת על ארבע, אבל הפעם לא. עשיתי קפה והשארתי את הכלים על השולחן, שלא תחשוב שמשהו השתנה פה והלכתי לישון על הספה, למה אני בכל מקרה מעדיף בצהריים לישון על הספה. ישר חלמתי שאני בלונה פארק, על גלגל ענק ולידי יושב דג זהב ומציע לי שלוש משאלות. כנראה שעדיין חשבתי על סימה, למה אמרתי לו: “לך תזדיין אתה והמתמטיקה שלך. למה שלוש? למה לא שתיים? למה לא אין סוף?”

"ככה עובדת האגדה,” הדג אמר.

לפעמים בחלומות אני מצליח לשלוט במה שקורה לי. סימה אומרת שפעם היא קראה על זה באחד העיתונים האלה שלה, שקוראים לזה חלומות מוצלים, שאתה חולם אבל גם יודע שאתה חולם – משהו כזה – ופתאום הרגשתי שבאמת אני בתוך חלום מוצל, וישר ניצלתי את זה. חשבתי שמה שהכי הייתי רוצה עכשיו זה ספריי כזה שעושה צבע כסף, ותוך שניה הוא הופיע לי ביד, וישר ריססתי את הדג. הוא קפץ לספסל שמאחורינו בגלגל הענק ואמר לזוג זקנים: “שלום, אני דג זהב ואני מציע לכם שלוש משאלות,” אבל אף אחד כבר לא האמין לו.

איך שקמתי ידעתי שאני חייב לעשות משהו, למה אם יש משהו שאני לא אוהב זה ערבים, ואם יש עוד משהו שאני לא אוהב, והאמת שיש, יש הרבה דברים שאני לא אוהב, ועוד אחד מהם זה לראות את סימה עצובה. כשסימה עצובה היא מבאסת לי את כל השמחה, ולא משנה כמה אני מנסה להתעלם, משהו במאחורה שלי בראש לא נותן לי להתעלם עד הסוף. בלי להישמע מתחנגל, יכול להיות שזאת האהבה האמיתית: שאתה לא יכול להתעלם עד הסוף ממישהו. בכל אופן, ישר שמתי על עצמי מכנס ונסעתי לקניון, גם כדי להתאוורר וגם כדי לקנות לה משהו. אחד הדברים הכי קשים זה לקנות לסימה מתנה, למה היא אוהבת הכל. זאתי, אפשר להגיד עליה הרבה דברים, אבל בררנית היא לא. אף פעם לא עושה פרצופים כשאני מביא לה דברים, לא כמו הקודמות שלי, שהיית צריך לבחור בפינצטה מה להביא להן ובסוף מסתבר שהם בכלל לא אוהבות פינצטות, לא משנה אם יש עליהם חריטה מיוחדת בשבילם.

הסתובבתי בין החנויות בגדים והתכשיטים, ודי מהר התעייפתי. לפני כמה ימים, אחרי שגמרנו לראות סרט טבע בסלון (בזמן האחרון סימה מאוד אוהבת סרטי טבע), סימה אמרה שזה יכול להיות מאוד מיוחד לחיות בממלכת החיות, שמה לא צריך בגדים ורהיטים וכסף וכל זה. פייר? לא קניתי את זה. סימה מתה על בגדים ורהיטים וכסף, ולפעמים נראה לי שהיא סתם אומרת דברים שהיא שומעת בחוץ כדי לעשות עלי רושם.

"תחשוב על זה,” היא עשתה.

"'חשבתי. לא רוצה את כל הכונפות של העולם ערומות ברחוב. אם הייתי רוצה לראות אותם ערומות הייתי הולך הביתה שלהם.”

"תחשוב במובן הפילוסופי.”

"מה זה?”

"הפילוסופי.”

"נהיית פילוסופית עכשיו?”

"אני רק אומרת שלפעמים צריך להסתכל על דברים במבט רחב יותר.”

"מי קבע שצריך?”

"אולי לא צריך, אבל זה טוב לפעמים ככה לפתוח את הראש.”

"סימה, אני פתחתי את הראש איזה עשר פעמים בתור ילד. הספיק לי. מעכשיו אני סוגר את הראש.”

"לדעתי זה יכול להיות כיף לחיות בעולם כזה, בלי חומרנות. ככה הכל באמת בא מהלב, לא כמו היום, שנגיד, אם אתה רוצה להביא לי משהו, מאיפה לי לדעת מה זה, יש כל כך הרבה אפשרויות, ואני לא רוצה לקבל חתול בשק.”

ואיך שהיא אמרה את זה, עשיתי לעצמי סימן קטן בראש, שזה משהו שצריך לזכור. מלא פעמים סימה עושה עלי פילוסופיה הפוכה, אומרת משהו אחד ובעצם מתכוונת למשהו אחר, וברגע ההוא היתה לי הרגשה שהיא שוב עושה את זה. אחרי איזה עשר חנויות בגדים נזכרתי בשיחה הזאת והלכתי לחנות של החיות, זאת שמסריחה מחרא של אוגרים.

"שלום,” האישה שבכניסה עשתה לי.

"שלום רב.”

"אתה צריך עזרה?”

שמרתי את הקלפים קרוב לחזה, למה אלה, ברגע שאתה אומר להם מה אתה רוצה, ישר תוקעים לך מחיר. “מחלקת החתולים בבקשה.”

"חתולים יש לנו רק שניים. שם, בכלובים משמאל.”

"כולה שניים?”

"רוב האנשים שמחפשים חתולים הולכים לצער בעלי חיים.”

היה בה משהו מעצבן, בזאתי, ואיך שהיא אמרה את זה ידעתי שלא משנה מה, לא משנה אם השני חתולים האלה נראים כמו התחת שלי, אני קונה אחד מהם, פרנציפ. התקרבתי אליהם ופייר, יפים הם לא היו. אחד היה ג'ינג'י, השני שחור. ישר ירקתי על הרצפה של החנות.

"אני מעדיפה שלא תירק בחנות מעכשיו,” ההיא עשתה.

"אולי עדיף שלא תשימי כאן חתולים שחורים.”

"אולי עדיף שלא תשימי כאן חתולים שחורים,” עשתה שוב.

"את מחקה אותי?”

"זה לא אני,” היא צחקה, והצביעה שמאלה, לאיזה תוכי אדום ענק בכלוב קצת יותר גדול מהשאר. שמתי לב שככל שהכלוב היה יותר גדול, ככה המחיר היה יותר יקר.

"מה זה זה?”

"ג'אקו מדבר. בן ארבע.”

קירבתי אליו את הפרצוף ועשיתי: “תקשיב לי טוב, ג'אקו, עוד פעם אחת אתה מחקה אותי ואני משחרר אותך פה לעוף בקניון עד שתיכנס באיזה חלון ראווה. ברור?”

שתק. לא נולד התוכי שינצח את

"תקשיב לי טוב, ג'אקו” הוא עשה.

"בוא נחזור לחתולים,” המוכרת אמרה.

"חצוף זה.”

"זה לא אישי.”

"כמה הוא עולה?”

"5,000.”

"שקל?”

"5,000 שקל, כן.”

"והחתולים?”

"400 כל אחד, וזה כולל סל חיסונים מלא. אלה בנות, שתיהן מעוקרות ומחוסנות לגמרי. וזה כולל את הכלוב.”

"ואם אני לוקח את שתיהם, כמה זה יוצא לי?”

"800.”

"תוציאי רגע את הג'ינג'י, נראה מה הוא אומר.”

הוציאה את הג'ינג'י. איך שהניחה על הרצפה של החנות, ישר השתין איפה שירקתי קודם. חייכתי והסתכלתי עליה. לא הסתכלה חזרה, רק אמרה: “הוא בן שנה וקצת, הגיע מבית מסודר עם יציאה לחצר. והוא שובב כמו שאתה יכול לראות.”

"איך קוראים לו?”

"אנחנו לא נותנים להם שמות.”

"מה עם התוכי?”

"מה איתו?”

"ג'אקו?”

"זה הסוג.”

"אז השם פנוי?”

הסתכלתי עלי ולא הבינה.

"יאללה, תביאי את הג'ינג'י. אני אקרא לו ג'אקו. יש לך שק?”

"אתה מקבל את הכלוב.”

"אני מעדיף שק.”

"אין לי שק. מזומן או אשראי?”

הסתובבתי בקניון עם ג'אקו בכלוב, ואיך שיצאתי מהום סנטר עם השק הכנסתי אותו פנימה. קצת יילל, אבל שמתי אותו מול המזגן באוטו, שיירגע, ונסעתי מהר כדי שלא ישתין לי על המושבי עור.

בדרך הביתה חשבתי על שלושה דברים שאני אוהב בסימה ושוב לא הצלחתי, אבל הפעם היה לי תירוץ: ג'אקו כל הזמן יילל והפריע לי לחשוב.

בניגוד למה שאמרתי קודם, יכול להיות שזאת בעצם אהבה אמיתית: שאתה לא מצליח לחשוב על שלושה דברים שאתה אוהב בבת זוג שלך

ניב רסקין:ערב טוב וברוכים הבאים למהדורת יום ב' של יציע העיתונות. נפתח כהרגלנו בקודש בעצבים. שליימה?”

שלמה שרף:סילביה פלאת'”.

ניב רסקין:סילביה פלאת'?”

שלמה שרף:בושה וחרפה. לדחוף את הראש לתנור? לא פלא שכבר שנים היא לא הוציאה שיר נורמאלי. שתתבייש זאתי".

ניב רסקין:קוף?”

רון קופמן:תראה, בשבוע שעבר התקיימה באשדוד תחרות שירה עד גיל 18. עכשיו, בוא נעזוב את זה שלפי מה שאני יודע, הכל שם היה מכור מראש. מה מסתבר מתחקיר שערכנו? שהזוכה, בחור בשם ניר קשת, עשה הומאז' לטי אס אליוט. הומאז', אתה קולט? השופטים המושחתים מלקקים לו, והילד שבטח לא חיבר משפט אחד מקורי בחיים שלו זוכה בתחרות. וזה, מה שנקרא, דור העתיד".

שלמה שרף:בושה".

אלי אוחנה:אני רוצה להתחבר לדברים של הקוף".

שלמה שרף:וחרפה".

אלי אוחנה: "אבל לדעתי אי אפשר להאשים כאן את השופטים. גם השופטים בני אדם. אותי מעצבנת התקשורת, שמתנהגת כמו לפני עשרים שנה".

צביקה שרף:הפרינט מת!”

ניב רסקין:הלו, צביקה, הפרינט לא מת".

צביקה שרף: “הפרינט הוא כלום ושום דבר".

ניב רסקין:טוב, חבר'ה, בואו נצא לדרך".

 ***

ניב רסקין: "אז כפי שבוודאי שמעתם, וודי אלן מוציא השבוע את הסרט ה-44 שלו, והפעם הוא שוב חוזר ללונדון. לאיש מאיתנו אין ספק לגבי הרפרטואר של אחד הקולנוענים הכי טובים שהיו כאן, אבל יכול להיות שהוא כבר מעבר לשיא?”

שלמה שרף:תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו על וודי אלן: זה בושה וחרפה. קראתי בעיתון שהוא אנס את הילדה שלו, הקוריאנית. זה התנהגות זה? ככה מתנהגים לבת שלך? אם זה היה תלוי בי, אני הייתי מעלה אותו על המטוס הראשון בחזרה לניו יורק. בושה".

אלי אוחנה:חבר'ה, זה הקולנוע. פעם יוצא לך טוב, פעם לא".

שלמה שרף:אלי, איפה הקלאסיקות, אלי. איפה אנני הול. איפה מנהטן".

רון קופמן:אני יגיד לך איפה: בתחת. כל הוליווד זה פח אשפה אחד גדול. הכל שם רקוב מהייסוד".

ניב רסקין:אז מה אתה מציע?”

רון קופמן:לסגור. לסגור הכל".

ניב רסקין:לסגור את הוליווד?”

שלמה שרף:לשלוח את כולם בחזרה להוליווד. בושה".

***

ניב רסקין:טוב, חברים, אתמול התבשרנו כי בוב דילן החליט להפסיק את סיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו. צביקה, לך יצא לראות אותו בשנים האחרונות?”

צביקה שרף:לי אישית לא יצא לראות את בוב דיילן, לא".

ניב רסקין:דילן".

צביקה שרף:כן".

שלמה שרף:אבל צביקה, צביקה, תגיד לי משהו – זה מוסיקה?”

אלי אוחנה:חצי מהזמן אפילו אי אפשר להבין את המילים שהוא אומר".

שלמה שרף:זה זלזול. הוא מזלזל. איזה מין דבר זה, לנגן בגיטרה ובמפוחית באותו זמן? איפה נראה דבר כזה?”

רון קופמן:חבר'ה, יש לי חדשות בשבילכם: דילן של שנות השישים מת מזמן. עכשיו זה סתם איזה טרחן זקן שמבייש את עברו. כמה שיותר מהר יפרוש, ככה טוב".

שלמה שרף:קוף, ומה זה אבן מתגלגלת? מתי בפעם האחרונה ראית אבן מתגלגלת? אתה יודע כמה אבנים שוקלות? אתה חושב שהם סתם יכולות להתגלגל ככה ברוח? נו באמת".

צביקה שרף:אני לא מבין מה רע במוסיקה שלנו שצריך לדבר עליו".

אלי אוחנה:שום רע. הלוואי עליהם, מה שיש לנו".

***

ניב רסקין:אוקיי, ולסיום, בסוף השנה האזרחית תתפרסם אסופת קטעים חדשה של צ'ארלס בוקובסקי, עם שירים, סיפורים וטורים שלא ראו אור. אלי, יכול להיות שלמדנו להעריך את הכותב הגדול הזה רק בדיעבד?”

אלי אוחנה:אני אישית מעולם לא שמעתי על הבוקובזה הזה, אבל לדעתי זו הכתיבה: פעם יוצא לך טוב, פעם פחות".

רון קופמן:ופעם פח. בוקובסקי זה הבלוף הכי גדול בספרות האמריקאית המודרנית".

שלמה שרף:מה הוא עשה בשנים האחרונות? איפה הוא היה בשנים האחרונות?”

ניב רסקין:הלו, שלמה, הוא מת כבר קרוב לעשרים שנה".

שלמה שרף:בסדר, זה תירוץ? אני שמעתי שהוא כתב ספר על הדואר. מה זה, נגמרו הנושאים? איפה יישמע דבר כזה, לכתוב ספר שלם על הדואר? הוא פחדן. זו פחדנות".

צביקה שרף:אני לא מתחבר לכל הגסויות שלו. אם למשרד החינוך היה קצת שכל, הוא היה מעיף לכל הרוחות את הכתבים של הבוקובסקי הזה שמשחית לנו את הנוער".

שלמה שרף:מה עם הילדים, צביקה".

צביקה שרף:ואחר כך מתפלאים למה החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית. מה זה כל הדיבורים האלה על זונות ואלכוהול ומכות?”

רון קופמן:בוקובסקי זה פח אשפה אחד גדול, חיקוי עלוב של המינגוויי, ובנקודה הזאת אני מסכים עם צביקה. זו תת תרבות שמדרדרת את הנוער".

שלמה שרף:אם זה תלוי בי, אני מעלה אותו על המטוס הראשון בחזרה לאפריקה".

ניב רסקין:טוב, חברים, נגמר לנו הזמן, אז מילת סיכום בבקשה. אלי".

אלי אוחנה:בושה".

שלמה שרף:חרפה".

צביקה שרף:פח".

רון קופמן:אשפה".

***

אפילו נשיא המדינה בא לפגוש את ההורים שלי. הוא התנצל שלא יכול היה להגיע לברית והביא איתו בקבוק ממש ישן של שיבאס, בטח כי לא היה לו נעים. התקשורת חגגה על ההורים שלי ובטח גם עלי, למרות שבתכל'ס אני לא ממש זוכר שום דבר מהימים ההם, הימים בהם הייתי האזרח השבעה מיליון במדינת ישראל. בארון של אמא שלי עדיין יש קלסר מלא בגזרי עיתונים מהתקופה ההיא, ומדי פעם אני מוציא אותו, מעלעל ומסתכל אל תוך העיניים של עצמי, כתינוק על שער של שני העיתונים הכי גדולים במדינה, ומה רואה – כולה עיניים של תינוק. אבל בימים ההם כנראה שבמדינה פשוט חיפשו סיבות לשמוח, והולדת האזרח השבעה מיליון היה סיפור יפה שכולם התחברו אליו, בלי קשר לשמאל וימין. אף אחד לא הודה בזה בתקופה ההיא, וגם לי לקח המון זמן לחשוב על זה, אבל נדמה לי שבאיזשהו מקום רוב המדינה שמחה שהאזרח השבעה מיליון הוא צבר אמיתי כזה, בן להורים קיבוצניקים שמסמלים, גיאוגרפית לפחות, את ארץ ישראל היפה. קשה לי להאמין שהתקשורת היתה מתייחסת אלי ואל המשפחה שלי ככה אם היינו רוסים, נניח, או אתיופים, שלא לדבר על ערבים. אם הייתי ערבי לא הייתי מגיע לשער של עיתונים. אם הייתי ערבי לא הייתי מקבל דברים בחינם. לפעמים אני חושב שטוב שיש אותם, את הערביםישראלים, טוב בקטע סטטיסטי, אבל אולי סטטיסטי דומם כזה. שלא יגיעו במספרים עגולים וחגיגיים.

הנשיא, שהיה דור שני לשואה, אמר להורים שלי בקבלת הפנים ששודרה בכל ערוצי הטלוויזיה, שאני ההוכחה הניצחת לכך שמדינת ישראל חזקה מהכל. איבדנו שישה מיליון בשואה, והנה, עכשיו אנחנו כבר שבעה מיליון. הוא אמר שזה מסמל את חוזקה של הדת היהודית ואת רוח הלחימה הבלתי נגמרת של העם היהודי, ובתכנית טלוויזיה שהיתה אחר כך והוקלטה בטעות, אמר איזה קומיקאי בפאנל כלשהו שהנשיא צודק, הרי כולם יודעים שאחד העקרונות החשובים ביותר של הדת היהודית הוא לא לשים קונדום.

חוץ מהכסף שההורים שלי קיבלו על הראיונות שהעניקו בטלוויזיה ובעיתונים, הגיעו אלינו כל מיני מתנות מאנשים, סתם אנשים שרצו לשמוח בשמחתנו, וכל מיני הטבות מהמדינה: ביטוח בריאות מקיף בחינם, הקלות במשכנתה, סבסוד מלא של הלימודים, כרטיסיה חופשית לאוטובוסים עירוניים והנחה משמעותית לקווים בין עירוניים, וכניסה חינם ל'יד ושם' לכל החיים. כילד, אני זוכר שכל דבר שרציתי – קיבלתי. רק הייתי צריך לבקש מההורים שלי, שביקשו ממישהו אחר, שנתן לי כי אני האזרח השבעה מיליון, זה מהתקשורת, ההוא שמסמל את ארץ ישראל החזקה.

ובהתחלה באמת הכל היה בסדר. ההורים שלי אהבו את 15 דקות התהילה שלהם והחליטו להעביר אותנו מהקיבוץ לתל אביב, כדי שנהיה יותר קרובים לתקשורת. אבל שתי האחיות שלי, שגדולות ממני בחמש ושבע שנים, לא אהבו את המעבר ואמרו שהעיר הגדולה עושה להן מיגרנות. במבט לאחור קל לי לראות שהן גם הרגישו מוזנחות, נחותות אל מול הבן המוצלח שלא עשה שום דבר מלבד להיוולד בדקה הנכונה. קצת אחרי שחגגתי בר מצווה ההורים שלי רצו להתגרש, אבל אף אחד לא היה מוכן להתפשר ולוותר עלי, אז הם החליטו להישאר יחד.

בגיל 17 החל ויכוח גדול בתקשורת אם צריך לגייס אותי או לא. ההורים שלי כמובן היו בצד שקרא לי לעשות שירות לאומי כדי להוכיח שהמדינה שלנו מסוגלת להישען על ערכים שהם לאו דווקא צבא, הצד שראה בי הזדמנות לשינוי ותקווה. אני דווקא הייתי בצד השני. כל החברים שלי התגייסו, ובאחת הפעמים שהרמטכ"ל בא אלינו הביתה עם עיתונאי ושני צלמים, הוא אמר לי משפט שממש התחברתי אליו: “במדינה שלנו כל אזרח צריך לעשות צבא. בלי הצבא לא היה לנו את האזרח השבעה מיליון", וכשהוא אמר את האות האחרונה של המילה האחרונה הוא חייך לצלם, וזו התמונה שהופיעה בעמוד השער של העיתונים ביום שלמחרת.

בסופו של דבר הוחלט שאתגייס, ואחרי שמפקדים כמעט מכל החילות דיברו איתי באופן אישי אמרתי שאני רוצה לשרת איפה שהכי צריכים אותי. כשהרמטכ"ל קרא את זה בעיתון הוא אמר שאני באמת דוגמא מהלכת לישראלי היפה, שגדל על ערכי צה"ל, ושלח אותי לשריון. מדי פעם, כשהייתי עייף במיוחד, ביקשתי לא לעלות לשמירה ותמיד הסכימו לי. כולם ידעו מי אני, והמפקדים קצת פחדו ללכת נגדי והקשרים שלי. פעם אחת, כשהייתי קצת חולה ונשארתי בבסיס בזמן שהגדוד נכנס לעזה, פרצו שלושה עיתונאים את הש.ג. ושאלו אם אני פציפיסט, ואיך זה שכולם עכשיו במבצע הצבאי הגדול ואני נשארתי בגדוד. אחד העיתונאים אמר לי אחר כך, בשקט, בצד, שהוא לגמרי מבין אותי, ושגם הוא לא עשה צבא, אבל הוא לא הבין אותי. אף אחד לא ממש הבין אותי.

אף אחד לא ממש מבין אותי גם היום. לפני כמה ימים חתמתי על מסמכי הגירושים שלי מדינה, אשתי השניה, האזרחית השישה מיליון. הכרנו באיזו השקה של חנות בגדים, ולמרות הפרש גילאים של שמונה שנים לטובתה היה בינינו חיבור כלשהו. עכשיו אני כבר ציני, אז אני יכול לשער שהיא נמשכה אלי כי רצתה לשחזר את ימי הפרסום שלה עצמה, ובאמת, 50 אלף איש הגיעו לחתונה שעשינו בפארק הירקון, האזרח השבעה מיליון והאזרחית השישה מיליון, באחד האירועים הכי גדולים ומתוקשרים ומצולמים בתולדות המדינה. אני מניח שגם הסיבות שלי לא היו רומנטיות בלבד, וכשהבטתי לה בעיניים בחופה, בין פלאש אחד של הצלמים ומשנהו, לא ממש ראיתי את האישה שאיתה ארצה לבלות את שארית החיים שלי. והנה, צדקתי. כמות דומה של כלי תקשורת הגיעה כדי לסקר את הגירושים שלנו, וזה לא מפתיע אותי. אם יש משהו שאנשים יותר אוהבים מלשמוח בשמחתם של אנשים כאן, במדינה הזאת, זה לרקוד להם על הקבר.

ועכשיו אני שוב בבית שלי, שוב לבד, מלא במוצרים ורהיטים ומזכרות שקיבלתי בחינם לפני הרבה שנים, ומישהו צריך להעביר עליהם מטלית לחה. על שולחן האוכל שלי מונח צו מילואים אותו לא ממש מתחשק לי לפתוח, ובטלוויזיה מדברים על האזרח ה-13 מיליון שנולד אחר הצהריים, אבל הרבה יותר בקצרה משדיברו עלי. הוא מסיים את מהדורת החדשות המרכזית באייטם של שתי דקות וארבעים שניות

בכל זאת אני קצת מקנא בו.

הכל הבאנו איתנו מהבית, סימה פרסה יפהיפה את השמיכה הדקה וישבנו עליה והתחלנו להוציא ככה, בלי סדר מסוים: לחם, נקניקים, חומוס, סלטים, קולה, מים, צלחות חדפעמיות, כוסות חדפעמיות, סכו"ם חדפעמי, למרות שהוא חזק כזה, קשיח, אז הרבה פעמים אנחנו הופכים אותו לרבפעמי. סימה פרסה יפהיפה את השמיכה הדקה וישבנו עליה ובירכנו, ואכלנו, והיה טעים לכולם והיה אוויר טוב בין העצים, אוויר של יער, אוויר שאי אפשר לקבל בתוך העיר. ממש אפשר היה להריח את העצים. סימה אמרה שהיא היתה יכולה לחיות כאן, באמצע היער, אבל היא תמיד אומרת את זה, כמו הפעם ההיא שטסנו לסוף שבוע ברומא, וביום האחרון כבר נמאס לה מכל הארכיטקטורה הזאת, והיא רצתה לחזור הביתה, למה פה הבניינים מכוערים אבל אלה הבניינים המכוערים שלה, אבל שיחקה אותה כאילו היא מתה להישאר. בסדר, לא מאשים אותה, כולנו בני אדם, אבל לא צריך להיות צבעונית.

אחרי האוכל הוצאתי את הפק"ל קפה והכנתי לנו תה בטעם נענע, וישבנו על השמיכה שסימה פרסה יפהיפה ושתינו ואכלנו עוגה שהיא קנתה ולא אפתה והסוכר של העוגה העלים את הסוכר של התה, ככה שאמרתי לסימה שפעם הבאה תזכיר לי לא לשים סוכר בתה, למה ממילא לא מרגישים אותו וזה סתם בזבוז, סתם עוד קלוריות. היה אוויר טוב ואווירה טובה וסימה שמה את היד שלה על הברך שלי, והיד שלה היתה חמה מהתה, ושנינו שתקנו והקשבנו לקולות של היער, שבתכל'ס נשמעו די דומה לקולות של העיר רק בלי מכוניות. לידנו היו כמה משפחות שהדליקו מנגל ומאחורינו קבוצה של איזה עשרה חיילים שישבו במעגל ושרו שיר של אריק איינשטיין, ואמרתי לסימה שכשאני הייתי בצבא לא היה זמן לצאת לפיקניק באמצע היער ולשיר שירים. לא יודע אם המשפחות שלידנו הכירו אחד את השני אבל כשלמישהו נגמר פיתות הוא ביקש מזה שלידו, והאלה הביאו לאלה קצת קבבים, ואנחנו, את החומוס שלא גמרנו, הבאנו למשפחה שהיתה הכי קרובה אלינו, משפחה עם שלושה ילדים, והאבא הבטיח להזמין אותנו אחר כך לקפה.

אלא שבסוף לא נשארנו לקפה, למה אחרי שסיימנו את התה והעוגה התחילו לבוא זבובים כאלה, זבובים עוקצים כאלה, לא ממש זבובים אבל גם לא ממש יתושים וגם לא ממש דבורים, וסימה, קשה לה עם עקיצות, ככה שארזנו את רוב הדברים והשארנו כמה קופסאות עם קצת סלט וכמה בקבוקים עם קצת קולה לאלה שיבואו אחרינו, ונכנסו לאוטו.

בדרך החוצה מהיער הסתכלתי ימינה וראיתי עשן. בלי לחשוב פעמיים בכלל סובבתי ההגה והתחלתי ליסוע בכיוון, למה אם אני יכול להציל בנאדם אחד משריפה, וואלה, עשיתי את שלי בחיים. איך שהגענו הכבאים שהיו שם כבר סיימו לכבות את השריפה שהתחילה איזה שעה לפני זה, כנראה בגלל שמישהו השאיר מדורה במקום שהיה אסור להדליק אש. הורגים אותי האלה, שלא מכבים את המדורות שלהם. כשכבר עלינו על הכביש הראשי פתאום סימה מנמיכה את הרדיו ועושה לי:

"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?”

"מה זה? מה קרה לך?” שאלתי, למה זאתי, לפעמים נכנס בה איזה מישהו או משהו שזה לא להאמין.

"העצים האלה, שנשרפו. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר", היא אמרה שוב, הפעם בלי הסימן שאלה.

"וואלה".

"זה ביטוי כזה. זה מטפוריה".

"וואלה, ומה את רוצה ממני? איפה שמעת את זה? מאיפה לי לדעת מה יגידו אזובי הקיר האלה?”

"זה כל הקטע. אף אחד לא יודע מה הם אומרים. בגלל זה אין לזה תשובה".

"סימה, כבר אמרתי לך שלכל דבר יש תשובה".

"אז תגיד לי. תגיד לי מה יגידו אזובי הקיר".

וואלה, תפסה אותי לא מוכן. בדרך כלל יש לי תשובה לכל שטות שלה, אבל הפעם, לא יודע, הפעם היא התחילה להגיד שזה ביטוי כזה, מקראי או תנ"כי או משהו, ואני, למרות שאני יודע את התנ"ך ברוך השם, וואלה, אין, לא היתה לי תשובה. וידעתי שברגע שאין לי תשובה אני מאבד את כל המוניטין שלי עם סימה, למה הסיבה היחידה שהיא איתי זה שאני גבר חזק שיודע לעשות הכל ובכלל יודע הכל, ואם היא פתאום תראה שיש משהו שאני לא יודע היא תלך, ואולי יש לזה יתרונות, אבל אני מעדיף שתישאר למה אין לי כוח להתרגל לשגעונות של אישה חדשה.

"תני לי יומיים ואני חוזר אליך עם התשובה של אזובי הקיר האלה, גם כן אלה".

איך שהגענו הביתה ישר התחלתי לחפש באינטרנט משהו על האזובים ההם, וואלה, אני מניאק אם ישנתי יותר משש שעות בלילה ההוא עם כל המידע הזה שאספתי. בסוף, הרבה אחרי שסימה הלכה לישון נכנסתי למיטה גם אני, לקחתי אלי את השמיכה למה זאתי תמיד מתעקשת להירדם עם מזגן, ועצמתי עיניים. בלילה חלמתי שאני תקוע בתוך קיר שקוף כזה, ומהצד השני שלו עומד המדריך שלי בנהיגה מונעת ואומר: “יא חתיכת דגנרט, אזובי הקיר זה לא אנשים שתקועים בתוך קירות". יותר מזה לא זכרתי בבוקר וכשסיפרתי על זה לסימה היא אמרה שבכל חלום יש גרעין של אמת, אבל זאתי גם אמרה שבכל בדיחה יש גרעין של אמת, ובתכל'ס, אפשר להשתמש בקטע הזה בכל דבר. הנה: בכל שקר יש גרעין של אמת.

אכלנו ארוחת בוקר שהיתה שאריות של הדברים שלא גמרנו ולא השארנו בפיקניק של יום שבת, ובגלל שזה עדיין היה חג ולא הייתי צריך ללכת לעבודה לקחתי את הזמן ונשארתי לשבת כשסימה שטפה כלים. אחרי שהיא גמרה ואני כבר הייתי בסלון היא באה להתיישב לידי, וישר קמתי, שלא תחשוב שאין לי מה לעשות, והתחלתי ללכת לדלת.

"לאן אתה הולך? זה חג".

"כפרה, הגבר שלך הולך לעשות קצת חקירות, כמו ג'יימס בונד, ולחזור עם תשובות".

כל הכבישים היו פקקים כאלה, כאילו כל ישראל אשכרה רוצים לחגוג את החג על הכביש, ואחרי איזה שעה ככה שצפצפתי וצפצפתי וזה לא עזר אמרתי לעצמי: קודם כל תירגע. פתחתי את החלון והדלקתי סיגריה והנהג שהיה תקוע לידי ביקש גם אחת ונתתי לו והוא אמר שעוד מעט הוא יזמין אותי לשתות קפה עם המשפחה שלו, וכל האוטו שלו היה מלא בנות, האשה שלו והילדות שלו בטח, אז העדפתי להישאר באוטו שלי. נרגעתי עם הסיגריה ופתאום נהייתה לי תגלית, יעני גילוי: פתאום אני רואה שהמסלול הימני כולו פתוח, וחוץ מאיזה כמה משולשים כתומים כאלה אין עליו כלום. ישר חתכתי ימינה, לחצתי עד הסוף על הגז וברחתי לכל הישראלים הפראיירים האלה, שהתחילו לעקוב אחרי, ככה ראיתי במראה. בכניסה לתל אביב שוב היה עומס בתנועה אז החלטתי להחנות ולהתחיל ללכת ברגל. סימה לא הביאה לי שום ארוחת צהריים, כלום, ככה שקניתי בקיוסק סנדוויץ' עם פסטרמה ואכלתי תוך כדי הליכה, אפילו ששמעתי פעם שזה לא בריא, למה כל הלחם יורד לך ישר לכפות רגליים.

פייר? לא הייתי לגמרי בטוח איפה אני הולך. הסתובבתי, רחרחתי כמו שאומרים, עברתי בין רחובות והסתכלתי על אנשים ואי אפשר להסביר את זה, אבל וואלה, היתה לי הרגשה שאני מתקרב לאנשהו. בסוף הסתבר לי שבאמת התקרבתי לבת ים, כבר שנים שלא הייתי בבת ים, וזה לא ממש היה כמו לחזור הביתה, למה זה לא הבית שלי, אבל זה היה כמו לחזור למין מקום אחר כזה, נגיד בית של חברים, שלא היית בו שנים. מדי פעם עברתי כל מיני משפחות שעשו על האש והריח שיגע אותי, וטיפה כעסתי על סימה שלא הכינה לי לאכול, אז עצרתי וביקשת איזה פיתה קטנה, למה כל ישראל חברים, וכל ישראל באמת חברים, למה הם נתנו לי.

ככה המשכתי ללכת באותו כיוון ופתאום הגעתי לאיזה מקום, סמטה כזאת, מקום בו בחיים שלי לא הייתי, ומשהו משך אותי לשם. נראה לי זה האינטונציה שלי. הרגשתי קול עם אינטונציה כזה עושה לי מבפנים: אתה קרוב, אתה קרוב, תמשיך, אתה קרוב. אם מישהו אחר היה מספר לי את הסיפור הזה בנקודה הזאת הייתי אומר לו שהוא מחוק מהתחת, דפוק, בטח מסומם כזה ששומע קולות, אבל וואלה, אני לא מדבר כאן על קולקול, אלא פשוט על קול. והקול עושה לי: הלאה, קדימה. אז התחלתי להיכנס לתוך הסמטה הזאת וככה, ראיתי איזה שמונה איש נשענים על הקיר. ישר ידעתי שזה אלה, אפילו לא הייתי צריך לשאול אותם, למה אני, בטח הייתי נעלב אם היו באים אלי ושואלים שאלה שכולם יודעים את התשובה עליה. זה מוריד מהכבוד. התקרבתי אליהם וראיתי איך כל אחד מהם מסתכל לנקודה אחרת על הקיר, והם היו שקטים כאלה, חכמים. אמרתי, נבוא אליהם מכיוון אחר, שיידעו שאני בא בטוב.

"אז מה אתם אומרים?” עשיתי להם.

ואלה, כל אחד המשיך להסתכל לנקודה אחרת על הקיר ולשתוק. חכמים אלה. נתתי עליהם עוד מבט ופתאום התחלתי להתגעגע לסימה

פייר? יצא לנו שם רע, ואני חושב שאני יודע למה זה: קנאה. כולם מקנאים כאן. לפחות פעם בחודש אני קורא שאנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי, ובא לי לקום ולצעוק: אנחנו? המקורבים, אנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי? אבל וואלה, תמיד אני עוצר את עצמי ברגע האחרון ולא קם, למה יש לי פאסון לשמור עליו. אנחנו עושים את העסקים שלנו בשקט, בקלאסה, והאלה, לא יידעו קלאסה אפילו אם היא תנגח להם בראש. אז לא, אנחנו לא הבעיה. אם כבר אז אנחנו הפתרון.

תחשבו. אתם בכלל מסוגלים לחשוב איפה היינו בלי מקורבים? דמיינו, דמיינו. אתם פותחים בבוקר את העיתון ורואים – מה? טל בן חיים בוכה ישר למאמן שלו? למי טואטחה יגיד שמגיעות לו יותר דקות? איפה פניני יתלונן שאליהו לא שומר? אה? תודו, אתם צריכים אותנו יותר משאנחנו צריכים אתכם. זה כמו שאמר לי לא מזמן אברם גרנט – ואני לא בא להשוויץ שאני מהמקורבים הגדולים של אברם, אבל בכל זאת – הלכנו לפני איזה שבועיים לצהריים והוא אמר: באנגליה זה לא כמו כאן. באנגליה מבינים כדורגל. באנגליה יודעים לזהות אם מישהו הוא מאמן או לא מאמן. בלי בולשיט. ווואלה, הוא צדק. אפילו לא כעסתי עליו כשהוא עשה את הטריק הזה של להגיד שהוא שכח את הארנק בבית, והכריח אותי לשלם. כולה ארוחת צהריים.

אז כן, אני מקורב של אברם גרנט, ואני לא מתבייש בזה. אני מקורב כמעט של כל הספורט הישראלי. אני כנראה האדם הכי מקורב בארץ. ככה זה, יש אנשים שפשוט נועדו לגדולה. ובכל זאת לכולם פה קשה עם זה. הכל בסוף חוזר לגזענות: כשהיתה התכנית ההיא בטלוויזיה, מקורביםמקורבים, כולם סתמו את הפה. אבל כשאני פה, מתלוננים. למה, מה ההבדל ביני לבין יהורם גאון? כשאשכנזי עושה את זה בסדר?

אבל אני, אין לי מה להתלונן. כל יום אני קם קצת לפני הצהריים כדי לדבר עם השחקנים החברים שלי לפני שהם מאחרים לאימון בוקר, עושה איזה טיול קטן לבית קפה כדי לשתות מים קרים בחינם, חוזר, מכין לעצמי איזה פיתה עם משהו, נח קצת, ותמיד בהקשבה. זה הדבר הכי חשוב. מדי פעם ילדים עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי איך אפשר להיות כמוני, ותמיד אני עונה להם את אותה תשובה: זוזו כבר מהב.אמ.וו, אתם עושים עליה שריטות, ופותח עליהם את הוישרים. לאלה שלא זזים אני אומר: תקשיבו. כל הזמן תקשיבו. אי אפשר להיות מקורב בלי להקשיב. מקורב בלי להקשיב זה כמו – וואלה, זה לא כמו כלום, למה אין דבר כזה.

אז אלה החיים שלי, ובשם כל המקורבים החלטתי לבוא ולספר את הסיפור שלנו כאן, בשבועות הקרובים, כדי שגם אנחנו נתחיל לקבל את הכבוד שמגיע לנו. כבוד בסיסי, כבוד בין אדם למקורבו, כמו שיש באירופה. אין לי סודות. אין לי מה להסתיר. ואני רוצה להעביר הלאה את הדברים שאני שומע. לפני כמה ימים ישבתי עם שחקן בכיר בליגת העל לשווארמה והוא אמר לי: אתם, אין הבדל בינכם לבין התקשורת. אתם שניכם מעבירים את המידע הלאה. והוא צדק, אלירן. אנחנו התקשורת. במקום שיבוא ויגיד מה שיש לו לאיזה עיתונאי חרא שבטח יוציא אותו כזה קטן, הוא אומר את זה לנו, לאנשים שבאמת קרובים אליו, אלה שמביאים לו מפית כשנמרחת לו טחינה על הסנטר. אתם בכלל מסוגלים לדמיין עיתונאי מביא לו מפית כדי לנגב את הטחינה מהסנטר? זיבי יביא. אם כבר יביא משהו, זה עוד טחינה, למרוח לו על המצח. כאלה העיתונאים. ומן הסתם אני לא מדבר כאן רק על טחינה. זו סתם אנאגוליה.

בקיצור, קנאה. תשעים אחוז מהאנשים היו מתים להתחלף איתי, והעשר אחוז האחרים אפילו לא השתתפו בסקר הזה. אז על אפם וחמתם של כל האפים והחמות האלה אני אספר את הסיפור שלי, את הסיפורים שלי, למה יש לי מוניטין לשמור עליו. אתם יכולים להמשיך להגיד עלינו שאנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי. תגידו את זה כמה שאתם רוצים. אתם יודעים מה הבעיה שלכם? אף אחד לא מקשיב לכם, למה אין לכם מקורבים. אדם חכם אמר לי פעם: יש לי מקורבים, משמע אני קיים.

למרות שאם באמת היה חכם, היו זוכרים את השם שלו.

אז בואו נחליט שאני אמרתי את זה