ארכיון רשומות מהקטגוריה "אחרים"‏

 

emagkaufman-1-14321

 

טוב, כדרכו של עולם האינטרנט הנוכחי, כותרת הפוסט הזה שקרית: ההרצאה הכי חשובה שתראו בחיים שלכם היא בעצם ההרצאה הכי חשובה שתשמעו בחיים שלכם, כי ברשת לא קיים תיעוד מצולם לנאום האלמותי שצ'רלי קאופמן סיפק ב-2011 בפסטיבל ה-BAFTA (האקדמיה הבריטית לאומנויות הקולנוע והטלוויזיה) השנתי בבריטניה. במקרה הזה, טוב משמע אוזניים כמראה עיניים; זה לא ממש משנה. העיקר שהמסר המסרים, הטון, הצניעות, סדר העדיפויות המחשבתי והאנושי העיקר שהדברים החשובים יעברו. ואם תפנו לעצמכם 48 דקות ותתרכזו רק במילים שיוצאות לצ'רלי קאופמן מהפה, הן יעברו.

קשה לי עם צ'רלי קאופמן מאותה סיבה שקשה לי עם כל אמנות אחרת שאני לא מבין. זו משוואה פשוטה של אדם לא מספיק חכם אל מול אדם הרבה יותר מדי חכם. מאוד אהבתי את "מלקוביץ'" ו"אדפשטיין", לא השתגעתי על "שמש נצחית" ו"סינקדוכה" היה גדול עלי באיזה שש או שבע רמות. אבל זה לא רלוונטי כאן. לא חייבים לאהוב או לשנוא, להבין או לא להבין את קאופמן: פשוט תפנו 48 דקות, ותקשיבו.

"מעולם לא נאמתי נאום, ובגלל זה החלטתי לעשות את זה היום", הוא אומר בפתח ההרצאה. "רציתי לעשות משהו שאני לא יודע איך לעשות, כדי לאפשר לכם את החוויה לראות מישהו מועד, כי לדעתי זה, אולי, מה שאמנות צריכה להציע – הזדמנות לזהות את האנושות והפגיעות של כולנו. אני אומר לכם מלכתחילה שאני לא יודע כלום, ואם יש דבר שמאפיין את הכתיבה שלי זה שאני תמיד מתחיל מההבנה הזו, ועושה מה שאני יכול כדי להמשיך להזכיר לעצמי אותה במהלך התהליך. אני חושב שאנחנו מנסים להיות מומחים כי אנחנו מפחדים. אנחנו לא רוצים להרגיש טפשים או חסרי תועלת. אנחנו רוצים כוח, כי כוח הוא תחפושת מצוינת".

את כל הדברים האלה הוא אומר בתוך 90 השניות הראשונות.

הקשבתי להרצאה הזו ארבע פעמים. אני חוזר אליה פעם בכמה חודשים באוטובוס ממקום טוב יותר למקום טוב פחות, אל מול כיור מלא כלים, בהליכה ממקום א' למקום ב', עם אפס אותיות באמצע. מעולם לא ישבתי בחדר ריק והקשבתי רק הקשבתי, בלי ללכת, בלי להסתכל אל מחוץ לחלון, בלי לשפשף מחבת מלוכלכת.

אז הפעם עשיתי את זה: שמתי לכלב את הקונוס מפלסטיק ההוא, כדי שיפסיק לאכול את כפות הרגליים שלו (ובכך, בואו נודה, יפריע לי עם הרעשים המרגיזים האלה של העור שנקרע, הדם שיוצא), סגרתי את הדלת והקשבתי. וקרה בדיוק מה שקרה כשהקשבתי בפעמים הקודמות: צ'רלי קאופמן העיף לי את המוח.

חלק מהאלמנטים שמאפיינים את האמנות שלו משהו בתוך משהו משהו בתוך משהו עומדים גם במרכז ההרצאה הזו. זה מקסים. אבל יש פה הרבה יותר מנואם מפוחד שלא יודע אם הנאום שלו הוא חמש דקות או שלוש שעות, נואם מפוחד שלא יודע אם הוא מספיק טוב כנואם, אם הוא מספיק טוב כאמן, אם הוא מספיק טוב כבנאדם: יש פה חתיכת מוח מבריק שכולם צריכים לשמוע. כותבים, כן העולם יהיה טוב פי אלף אם כל הכותבים ישמעו אותו ויפנימו אותו אבל אותו עולם יהיה פי מיליון טוב אם גם כל השאר רקדנים, מנקי רחובות, רואי חשבון, ראשי ממשלה היו מקיימים את העקרונות עליהם קאופמן מדבר.

הוא מדלג בין גוף ראשון ושני, מצטט את הנרי מילר והרולד פינטר ואי.אי קאמינגס, מפזר עובדות לכאורה לאקשורות (מספר הדקות בהן הוא עוסק בנמלים קמפוניות מבלבלות ומרתקות כאחד) ותפיסת חיים ואמת קשורה, ועוד איך קשורה. הוא מצחיק ומרגש וחכם ומודע לעצמו יותר מדי, ו

ובקיצור, חבל על הדקות שבזבזתם בקריאה של הטקסט הזה, ולא בשמיעה של הדבר הזה (ההרצאה עצמה 48 דקות. אחריה יש קצת שאלות ותשובות, עליהם אפשר לוותר):

 

(ההרצאה המלאה, כקובץ PDF, ניתנת להורדה ולקריאה כאן)

 

ראשון

פורסם: 25/12/2012 ב-אחרים

טוב, אז כיאה למישהו שתמיד התעקש לעמוד בחזית של המהפכה הטכנולוגית, גם אני החלטתי לנסות את הדבר הזה שכולם מדברים עליו ליד באר המים.

השלב הבא: לבדוק את ה"מיקרוגל" הזה.

אם תחפשו, תמצאו בבלוג הזה קצת כתבות ספורט שפורסמו בוואלה, סיפורים קצרים שפורסמו במסמך וורד, ומדי פעם גם אותיות אחרות, שלא קשורות. דבר אחד לא יהיה בבלוג הזה, כי עם כל הכבוד לחופש הביטוי, במקומות מסוימים צריך להציב גבולות: מתכונים בחרוזים. מתכונים בחרוזים לא יהיו כאן, אני מבטיח.

תודה על הכניסה וסליחה על היציאה המהירה.