Well I am the one who loves changing from nothing to one

פורסם: 22/09/2013 ב-לאונרד כהן, מוסיקה
תגים:

חודשים רבים שאני רוצה לכתוב את הטקסט הזה. חודשים רבים שהוא יושב לי, במפוזר, באיזו פינה של הראש, יושב בשקט ומחכה, ואני לא עושה איתו דבר. במבט מפויס יותר, סביר להניח שזה הגיוני: לכתוב על האהבה שלי ללאונרד כהן זו משימה בלתי אפשרית, חסרת סיכוי, המילה שלו מול המילה המפורקת שלי. לנסות להסביר את לאונרד כהן במילים זה קצת כמו לנסות להסביר את פיקאסו בציורים, או את אסד בנשק כימי.

הוא בן 79 היום. אני לא בטוח שהוא יגיע לגיל 80. אני לא בטוח שהוא ימות לפני גיל 120. אני לא בטוח בכלום, זולת זה: אני באמת, באמת משוגע על לאונרד כהן. אם החברה המערבית היתה מעט סבלנית יותר כלפי נישואים של בחור בן 27 ואיזה יהודיקנדי שנושק ברכות ל-80, כבר מזמן הייתי זונח את נטיותי המיניות הנוכחיות וסלידתי מהמוסד העתיק, ויוצא לחפש טבעת שתתאים לאצבעות מקומטות, צהובות מניקוטין ואדומות מכתמי יין אדום בן שישים שנה.

הגעתי אליו מאוחר, כשם שמגיעים למרבית הדברים הטובים בחיים בשלב מאוחר (אחת הסיבות העיקריות לכך שלעולם, אבל לעולם לא תראו תינוק עם כוס קפה). אני מניח שכל הסיפור הזה התחיל קצת לפני הצבא והמשיך, וממשיך, וימשיך. לאט לאט, הכהן הגדול עם המגבעת הסטנדרטית עקף אמן אחר אמן, להקה אחר להקה, והפך להעדפה המוסיקלית המובילה שלי. היום זה כבר ממש לא הוגן. כהן ועוד 15. המעמד שלו יצוק בבטון, ובעוד שאני מסוגל לדמיין איך הסרטים, הספרים ותכניות הטלוויזיה האהובות עלי בכל הזמנים עוד מסוגלים להתחלף, כאן אין סיכוי. זה גמור. מכאן והלאה, הכל לפרוטוקול.

הרגע המכונן הגיע בטיול בניו זילנד – טיול של שלושה חודשים שתוכנן, ברובו, סביב הופעה של הכהן הגדול בווליגנטון ב-31 באוקטובר, 2010. המאסטר לקח אותי לטייל. עד אותו רגע, לא ידעתי למה לצפות. לא הקשבתי לאלבום ההופעה החיה המפורסם מלונדון, לא חרשתי את יוטיוב, לא קראתי על הופעות קודמות. בדיעבד, הגישה הזו, שבדרך כלל נובעת משילוב כרוני של עצלנות ואדישות, לגמרי עבדה לטובתי. אחרי שלוש ומשהו שעות של הופעה, יצאתי הלום קרב. אני לא זוכר כלום – כלום, נאדה, שום דבר מההופעה ההיא. רק זוכר את היציאה מהאולם, פנים מאוגרפות, השוק הטוטלי, ההליכה השקטה בחזרה למרכז העיר, הרעב, הכניסה לסופרמרקט שהיה פתוח גם בלילה, הרכישה של פאיבשר תעשייתי שבאותו רגע הרגיש כמו מנה ממסעדת מישלן, ההגעה לאכסניה, המקלחת, הכניסה השקטה לחדר שהיה מאוכלס בשלושה אנשים נוספים, החיוך הבלתי נשלט בחושך.

רק בזמן האחרון תהיתי, לראשונה, מה היה קורה אם לא הייתי רואה את ההופעה ההיא לבד. אם הייתי חולק את החוויה החדפעמית ההיא עם מישהו אחר. אם האפקט היה אותו אפקט. אני מניח שלא, אבל באותם רגעים הלבד הזה היה יתרון. מאז ניו זילנד, ראיתי את הכהן הגדול שלוש פעמים נוספות בחסות המשפחה – ברטיסלבה, פריז, ורונה – ובכל הפעמים הללו, כמה דקות אחרי ההדרן האחרון, רציתי להיות לבד. אני לא יודע מה זה אומר עליו, ויודע עוד פחות מה זה אומר עלי. אין עוד זמר שאני פונה אליו בשני מצבי הקיצון שלי – שמחה גדולה או עצב גדול. הדרך אל כל השאר הזמרים והלהקות שאני מחבב מתחילה בתחושה מאוד ברורה – הרגשה טובה גוררת איתה מוסיקה כזו, הרגשה רעה גוררת איתה מוסיקה אחרת, שחור אל שחור, לבן אל לבן, מתמטיקה של הנפש, מתמטיקה של התווים.

וזו תהיה נקודה לא רעה, כנראה, להפסיק את הניסוי הכושל הזה, כי אין, אין לי סיכוי להצליח להגיע לנקודה רחוקה יותר. אין לי סיכוי לגרד אפילו את ההערצה העיוורת שלי לכתיבה של הכהן המאוד, מאוד גדול – אף אחד לא כתב כמוהו, אף אחד לעולם לא יכתוב כמוהו לצניעות מעוררת ההשראה, לקול, לחכמה, לחוש ההומור, למיתוס.

הלוואי שהייתי אוהב אותו פחות, ואז אולי הייתי יכול להסביר את זה במילים.

עד אז, ברוח יום ההולדת, הנה שיר מושלם בשם Gift, מספר השירים The Spice-Box Of Earth:

You tell me that silence
is nearer to peace than poems
but if for my gift
I brought you silence
(for I know silence)
you would say
This is not silence
this is another poem
and you would hand it back to me

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s