האזרח האחד

פורסם: 14/01/2013 ב-הומור, סיפורים קצרים

אפילו נשיא המדינה בא לפגוש את ההורים שלי. הוא התנצל שלא יכול היה להגיע לברית והביא איתו בקבוק ממש ישן של שיבאס, בטח כי לא היה לו נעים. התקשורת חגגה על ההורים שלי ובטח גם עלי, למרות שבתכל'ס אני לא ממש זוכר שום דבר מהימים ההם, הימים בהם הייתי האזרח השבעה מיליון במדינת ישראל. בארון של אמא שלי עדיין יש קלסר מלא בגזרי עיתונים מהתקופה ההיא, ומדי פעם אני מוציא אותו, מעלעל ומסתכל אל תוך העיניים של עצמי, כתינוק על שער של שני העיתונים הכי גדולים במדינה, ומה רואה – כולה עיניים של תינוק. אבל בימים ההם כנראה שבמדינה פשוט חיפשו סיבות לשמוח, והולדת האזרח השבעה מיליון היה סיפור יפה שכולם התחברו אליו, בלי קשר לשמאל וימין. אף אחד לא הודה בזה בתקופה ההיא, וגם לי לקח המון זמן לחשוב על זה, אבל נדמה לי שבאיזשהו מקום רוב המדינה שמחה שהאזרח השבעה מיליון הוא צבר אמיתי כזה, בן להורים קיבוצניקים שמסמלים, גיאוגרפית לפחות, את ארץ ישראל היפה. קשה לי להאמין שהתקשורת היתה מתייחסת אלי ואל המשפחה שלי ככה אם היינו רוסים, נניח, או אתיופים, שלא לדבר על ערבים. אם הייתי ערבי לא הייתי מגיע לשער של עיתונים. אם הייתי ערבי לא הייתי מקבל דברים בחינם. לפעמים אני חושב שטוב שיש אותם, את הערביםישראלים, טוב בקטע סטטיסטי, אבל אולי סטטיסטי דומם כזה. שלא יגיעו במספרים עגולים וחגיגיים.

הנשיא, שהיה דור שני לשואה, אמר להורים שלי בקבלת הפנים ששודרה בכל ערוצי הטלוויזיה, שאני ההוכחה הניצחת לכך שמדינת ישראל חזקה מהכל. איבדנו שישה מיליון בשואה, והנה, עכשיו אנחנו כבר שבעה מיליון. הוא אמר שזה מסמל את חוזקה של הדת היהודית ואת רוח הלחימה הבלתי נגמרת של העם היהודי, ובתכנית טלוויזיה שהיתה אחר כך והוקלטה בטעות, אמר איזה קומיקאי בפאנל כלשהו שהנשיא צודק, הרי כולם יודעים שאחד העקרונות החשובים ביותר של הדת היהודית הוא לא לשים קונדום.

חוץ מהכסף שההורים שלי קיבלו על הראיונות שהעניקו בטלוויזיה ובעיתונים, הגיעו אלינו כל מיני מתנות מאנשים, סתם אנשים שרצו לשמוח בשמחתנו, וכל מיני הטבות מהמדינה: ביטוח בריאות מקיף בחינם, הקלות במשכנתה, סבסוד מלא של הלימודים, כרטיסיה חופשית לאוטובוסים עירוניים והנחה משמעותית לקווים בין עירוניים, וכניסה חינם ל'יד ושם' לכל החיים. כילד, אני זוכר שכל דבר שרציתי – קיבלתי. רק הייתי צריך לבקש מההורים שלי, שביקשו ממישהו אחר, שנתן לי כי אני האזרח השבעה מיליון, זה מהתקשורת, ההוא שמסמל את ארץ ישראל החזקה.

ובהתחלה באמת הכל היה בסדר. ההורים שלי אהבו את 15 דקות התהילה שלהם והחליטו להעביר אותנו מהקיבוץ לתל אביב, כדי שנהיה יותר קרובים לתקשורת. אבל שתי האחיות שלי, שגדולות ממני בחמש ושבע שנים, לא אהבו את המעבר ואמרו שהעיר הגדולה עושה להן מיגרנות. במבט לאחור קל לי לראות שהן גם הרגישו מוזנחות, נחותות אל מול הבן המוצלח שלא עשה שום דבר מלבד להיוולד בדקה הנכונה. קצת אחרי שחגגתי בר מצווה ההורים שלי רצו להתגרש, אבל אף אחד לא היה מוכן להתפשר ולוותר עלי, אז הם החליטו להישאר יחד.

בגיל 17 החל ויכוח גדול בתקשורת אם צריך לגייס אותי או לא. ההורים שלי כמובן היו בצד שקרא לי לעשות שירות לאומי כדי להוכיח שהמדינה שלנו מסוגלת להישען על ערכים שהם לאו דווקא צבא, הצד שראה בי הזדמנות לשינוי ותקווה. אני דווקא הייתי בצד השני. כל החברים שלי התגייסו, ובאחת הפעמים שהרמטכ"ל בא אלינו הביתה עם עיתונאי ושני צלמים, הוא אמר לי משפט שממש התחברתי אליו: “במדינה שלנו כל אזרח צריך לעשות צבא. בלי הצבא לא היה לנו את האזרח השבעה מיליון", וכשהוא אמר את האות האחרונה של המילה האחרונה הוא חייך לצלם, וזו התמונה שהופיעה בעמוד השער של העיתונים ביום שלמחרת.

בסופו של דבר הוחלט שאתגייס, ואחרי שמפקדים כמעט מכל החילות דיברו איתי באופן אישי אמרתי שאני רוצה לשרת איפה שהכי צריכים אותי. כשהרמטכ"ל קרא את זה בעיתון הוא אמר שאני באמת דוגמא מהלכת לישראלי היפה, שגדל על ערכי צה"ל, ושלח אותי לשריון. מדי פעם, כשהייתי עייף במיוחד, ביקשתי לא לעלות לשמירה ותמיד הסכימו לי. כולם ידעו מי אני, והמפקדים קצת פחדו ללכת נגדי והקשרים שלי. פעם אחת, כשהייתי קצת חולה ונשארתי בבסיס בזמן שהגדוד נכנס לעזה, פרצו שלושה עיתונאים את הש.ג. ושאלו אם אני פציפיסט, ואיך זה שכולם עכשיו במבצע הצבאי הגדול ואני נשארתי בגדוד. אחד העיתונאים אמר לי אחר כך, בשקט, בצד, שהוא לגמרי מבין אותי, ושגם הוא לא עשה צבא, אבל הוא לא הבין אותי. אף אחד לא ממש הבין אותי.

אף אחד לא ממש מבין אותי גם היום. לפני כמה ימים חתמתי על מסמכי הגירושים שלי מדינה, אשתי השניה, האזרחית השישה מיליון. הכרנו באיזו השקה של חנות בגדים, ולמרות הפרש גילאים של שמונה שנים לטובתה היה בינינו חיבור כלשהו. עכשיו אני כבר ציני, אז אני יכול לשער שהיא נמשכה אלי כי רצתה לשחזר את ימי הפרסום שלה עצמה, ובאמת, 50 אלף איש הגיעו לחתונה שעשינו בפארק הירקון, האזרח השבעה מיליון והאזרחית השישה מיליון, באחד האירועים הכי גדולים ומתוקשרים ומצולמים בתולדות המדינה. אני מניח שגם הסיבות שלי לא היו רומנטיות בלבד, וכשהבטתי לה בעיניים בחופה, בין פלאש אחד של הצלמים ומשנהו, לא ממש ראיתי את האישה שאיתה ארצה לבלות את שארית החיים שלי. והנה, צדקתי. כמות דומה של כלי תקשורת הגיעה כדי לסקר את הגירושים שלנו, וזה לא מפתיע אותי. אם יש משהו שאנשים יותר אוהבים מלשמוח בשמחתם של אנשים כאן, במדינה הזאת, זה לרקוד להם על הקבר.

ועכשיו אני שוב בבית שלי, שוב לבד, מלא במוצרים ורהיטים ומזכרות שקיבלתי בחינם לפני הרבה שנים, ומישהו צריך להעביר עליהם מטלית לחה. על שולחן האוכל שלי מונח צו מילואים אותו לא ממש מתחשק לי לפתוח, ובטלוויזיה מדברים על האזרח ה-13 מיליון שנולד אחר הצהריים, אבל הרבה יותר בקצרה משדיברו עלי. הוא מסיים את מהדורת החדשות המרכזית באייטם של שתי דקות וארבעים שניות

בכל זאת אני קצת מקנא בו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s