מיומנו של מקורב לספורט הישראלי

פורסם: 05/01/2013 ב-הומור, ספורט

פייר? יצא לנו שם רע, ואני חושב שאני יודע למה זה: קנאה. כולם מקנאים כאן. לפחות פעם בחודש אני קורא שאנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי, ובא לי לקום ולצעוק: אנחנו? המקורבים, אנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי? אבל וואלה, תמיד אני עוצר את עצמי ברגע האחרון ולא קם, למה יש לי פאסון לשמור עליו. אנחנו עושים את העסקים שלנו בשקט, בקלאסה, והאלה, לא יידעו קלאסה אפילו אם היא תנגח להם בראש. אז לא, אנחנו לא הבעיה. אם כבר אז אנחנו הפתרון.

תחשבו. אתם בכלל מסוגלים לחשוב איפה היינו בלי מקורבים? דמיינו, דמיינו. אתם פותחים בבוקר את העיתון ורואים – מה? טל בן חיים בוכה ישר למאמן שלו? למי טואטחה יגיד שמגיעות לו יותר דקות? איפה פניני יתלונן שאליהו לא שומר? אה? תודו, אתם צריכים אותנו יותר משאנחנו צריכים אתכם. זה כמו שאמר לי לא מזמן אברם גרנט – ואני לא בא להשוויץ שאני מהמקורבים הגדולים של אברם, אבל בכל זאת – הלכנו לפני איזה שבועיים לצהריים והוא אמר: באנגליה זה לא כמו כאן. באנגליה מבינים כדורגל. באנגליה יודעים לזהות אם מישהו הוא מאמן או לא מאמן. בלי בולשיט. ווואלה, הוא צדק. אפילו לא כעסתי עליו כשהוא עשה את הטריק הזה של להגיד שהוא שכח את הארנק בבית, והכריח אותי לשלם. כולה ארוחת צהריים.

אז כן, אני מקורב של אברם גרנט, ואני לא מתבייש בזה. אני מקורב כמעט של כל הספורט הישראלי. אני כנראה האדם הכי מקורב בארץ. ככה זה, יש אנשים שפשוט נועדו לגדולה. ובכל זאת לכולם פה קשה עם זה. הכל בסוף חוזר לגזענות: כשהיתה התכנית ההיא בטלוויזיה, מקורביםמקורבים, כולם סתמו את הפה. אבל כשאני פה, מתלוננים. למה, מה ההבדל ביני לבין יהורם גאון? כשאשכנזי עושה את זה בסדר?

אבל אני, אין לי מה להתלונן. כל יום אני קם קצת לפני הצהריים כדי לדבר עם השחקנים החברים שלי לפני שהם מאחרים לאימון בוקר, עושה איזה טיול קטן לבית קפה כדי לשתות מים קרים בחינם, חוזר, מכין לעצמי איזה פיתה עם משהו, נח קצת, ותמיד בהקשבה. זה הדבר הכי חשוב. מדי פעם ילדים עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי איך אפשר להיות כמוני, ותמיד אני עונה להם את אותה תשובה: זוזו כבר מהב.אמ.וו, אתם עושים עליה שריטות, ופותח עליהם את הוישרים. לאלה שלא זזים אני אומר: תקשיבו. כל הזמן תקשיבו. אי אפשר להיות מקורב בלי להקשיב. מקורב בלי להקשיב זה כמו – וואלה, זה לא כמו כלום, למה אין דבר כזה.

אז אלה החיים שלי, ובשם כל המקורבים החלטתי לבוא ולספר את הסיפור שלנו כאן, בשבועות הקרובים, כדי שגם אנחנו נתחיל לקבל את הכבוד שמגיע לנו. כבוד בסיסי, כבוד בין אדם למקורבו, כמו שיש באירופה. אין לי סודות. אין לי מה להסתיר. ואני רוצה להעביר הלאה את הדברים שאני שומע. לפני כמה ימים ישבתי עם שחקן בכיר בליגת העל לשווארמה והוא אמר לי: אתם, אין הבדל בינכם לבין התקשורת. אתם שניכם מעבירים את המידע הלאה. והוא צדק, אלירן. אנחנו התקשורת. במקום שיבוא ויגיד מה שיש לו לאיזה עיתונאי חרא שבטח יוציא אותו כזה קטן, הוא אומר את זה לנו, לאנשים שבאמת קרובים אליו, אלה שמביאים לו מפית כשנמרחת לו טחינה על הסנטר. אתם בכלל מסוגלים לדמיין עיתונאי מביא לו מפית כדי לנגב את הטחינה מהסנטר? זיבי יביא. אם כבר יביא משהו, זה עוד טחינה, למרוח לו על המצח. כאלה העיתונאים. ומן הסתם אני לא מדבר כאן רק על טחינה. זו סתם אנאגוליה.

בקיצור, קנאה. תשעים אחוז מהאנשים היו מתים להתחלף איתי, והעשר אחוז האחרים אפילו לא השתתפו בסקר הזה. אז על אפם וחמתם של כל האפים והחמות האלה אני אספר את הסיפור שלי, את הסיפורים שלי, למה יש לי מוניטין לשמור עליו. אתם יכולים להמשיך להגיד עלינו שאנחנו הבעיה הגדולה של הספורט הישראלי. תגידו את זה כמה שאתם רוצים. אתם יודעים מה הבעיה שלכם? אף אחד לא מקשיב לכם, למה אין לכם מקורבים. אדם חכם אמר לי פעם: יש לי מקורבים, משמע אני קיים.

למרות שאם באמת היה חכם, היו זוכרים את השם שלו.

אז בואו נחליט שאני אמרתי את זה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s