קרח לאסקימואים

פורסם: 31/12/2012 ב-הומור, סיפורים קצרים
תגים:
1.

פייר? אני בכלל רציתי לראות את המשחק, אבל סימה שטפה כל כך יפה את הכלים, ובאה אלי, והניחה את הידיים שלה בתוך הידיים שלי. הוא יודעת שקשה לי, המניאקית הזאת, היא יודעת שקשה לי עם ידיים מקומטות כאלה, ממים. לכולנו יש חולשות, כמו שאומרים, וזה לא בושה. אבל אני מכיר אותה, אני יודע שתמיד כשהיא באה ככה היא רוצה משהו, אז הגברתי את הווליום.

במחצית היא עושה לי: “אולי נראה סרט היום?”
"אין סרטים היום, סימה. יום הזיכרון".
"יום הזיכרון היה בשבוע שעבר".
כלום לא עובר אותה, זאתי.
"אני רוצה לפתוח אופקים", היא עושה. “אין לי מספיק אופקים".
"יש לך מלא אופקים. גם גרעינים לא הולכים עם סרט, לא חבל? הלכת כל כך יפה קודם לקנות אותם".
"נשים בקירור", היא אומרת ולוקחת את הקערה מהשולחן שהרמתי מהחצר של השכן, שילמד, ושמה במקרר. “קראתי בעיתון שקטניות מחזיקות מלא זמן בקירור".
"זה לא קטניות, סימה, זה פיצוחים".
"אתה רואה, אין לי אופקים".
"בסדר, אבל אופקים לוקח זמן. את יודעת כמה לקח לי לראות אופקים?”
"כמה?”
"שקט, מתחילה המחצית השניה".
אנשים כל הזמן אומרים לי שאני רגיש מדי, וכנראה שהם צודקים למה לא הצלחתי להתרכז במשחק. סימה עשתה קולות כאלה, של ארנבת קטנה, כאילו היא עוד רגע מתחילה לבכות, קולות כאלה שלא משנה כמה תגביר את הווליום, עדיין יישארו.
"נשמה", אני עושה לה, ומעביר את המוסף ספורט על העין השמאלית שלה, איפה שהתחילו לרדת דמעות, “גם בכדורגל יש אופקים. נגיד תראי את זה. תשע. רואה?”
"מה תשע?”
"המספר. זה עם המספר תשע על הגב".
"למה יש להם מספרים?”
"זה לא העניין, סימה, אני מנסה להסביר לך פה משהו". שוב עשתה כמו כדור ושמה הראש בין הידיים. “סליחה, כפרה, סליחה. המספרים זה כדי שהשופט יוכל לספור אותם כל פעם, כי מותר רק 11 על המגרש. הנה, תסתכלי רגע, תראי את שלוש. רואה את שלוש?”
"נו".
"שלוש שיחק בשנה שעברה באנגליה, את קולטת? איזה קלאסה. תחשבי על כל המוזיאונים שהוא ראה. את יודעת איזה תורים יש באנגליה? יצחק סיפר לי שהיה עם הבנות בקיץ, שמה תורים זה תורים. אף אחד לא דוחף. הוא אמר, קח את סימה וסע, רק בשביל לראות את התורים. אשכרה היו יוצאים כל בוקר ועומדים איפה שיש תור. זה תרבות זה".
"יצחק?”
"יצחק, כן. וזה, שש, עלה עכשיו מהנוער. יעני, כל העתיד שלו עוד לפניו, כמו שאומרים, ותראי איזה יופי הוא משחק. היית חושבת שהוא כולה ילד?”
"שלוש?”
"שלוש זה אנגליה. שש".
"הוא באמת נראה צעיר".
"לא, זה בדיוק הקטע. עזבי. והנה עשר. עשר הגיע מקרואטיה. היית פעם בקרואטיה?”
"לא".
"תסתכלי על השיער. ככה זה כולם בקרואטיה, עם שיער כזה ארוך. ותראי איזה עגלה, בקושי זז. ואת שומעת את זה שמדבר עכשיו?”
"אותך?”
"את הפרשן, זה בטלוויזיה. שיחק שש שנים באיטליה. ארץ המגף קוראים לה. שש שנים, את כל איטליה ראה. נכון מעניין?”
היא עושה כן עם הראש, החמודה.
"שלא תגידי שלא נותנים לך אופקים. אם היינו רואים סרט, בטח היה רק ישראלים או רק אמריקאים. פה את מקבלת את כל החבילה".
היא מחבקת אותי בצורה שמפריעה לי להסתכל על המסך. לפעמים יש דברים חשובים יותר מכדורגל. הפעם לא, אז הזזתי אותה לצד שלה בספה והחזרתי את הגרעינים מהמקרר.
"יוסי", היא עושה לי, “אתה כזה חכם. אתה אשכרה יכול למכור פרח לאסקימואים".
"קרח".
"מה זה?”
"קרח, לא פרח".
"לא הבנתי".
"למכור להם קרח. מה הם יעשו עם פרח במזג אוויר הזה שמה? זוכרת שניסית לגדל פה נענע ולא הצלחת? תחשבי מה זה שם".
"שיעשה קצת צבע, מה קרה".
"אומרים קרח, סימה, ככה זה הביטוי".
"אבל מה הם יעשו עם קרח? יש להם מלא שמה".
"זה הקטע. שאומרים על מישהו, וואלה, זה כל כך חכם, שאפילו יכול לעבוד על האנשי שלג האלה ולמכור להם קרח".
"אה, זה באמת קשה. נראה לי שאפילו לך, אפילו אתה לא תצליח לקמבן להם קרח", היא אומרת ומושיטה יד לגרעינים. בזמנו עשינו הסכם שכל פעם שבא לה לפצח, היא רק מפצחת ומביאה לי את הגרעין. ממילא לא עושה לה טוב, כל המלח הזה. אבל הפעם קיבלה ביטחון או משהו, ואשכרה אכלה איזה שלושה.
"סימה", אני עושה לה. “סימה. דבר ראשון, שימי לב לכמות. לא נשאר הרבה. דבר שני, אני מציע לך לא לפקפק עלי".
"לא פקפקתי".
"כי אם אני רוצה, מחר אני טס לאסקימוסה עם צידנית מלאה בקרח, מרוקן אותה תוך יום וחוזר ברווח, אפילו אחרי ה-J&B מהדיוטי".
אבל היא לא עונה, זאתי. עושה כאילו פתאום הכדורגל ממש מעניין אותה. החוסר כבוד הבסיסי הזה של אנשים, לא ייאמן.
"סימה".
"סימה".
"סימה", אני נותן לה קטנה על הכתף, “את ממשיכה לפקפק".
"מצטערת יוסי, זה פשוט נראה לי משימה גדולה מדי. גם יש שמה עוני גדול".
"מאיפה את יודעת משהו על כלכלה?”
"קראתי לפני כמה ימים במוסף עסקים".
אני מסתובב אליה, למה יש דברים חשובים יותר מהכדורגל, והפעם זה באמת היה חשוב יותר. “סימה. מה אמרתי לך על המוסף עסקים?”
"לא היה שום דבר אחר במספרה".
"זה לא מה ששאלתי, סימה. שאלתי, מה אמרתי לך על המוסף עסקים?”
"לא לקרוא אותו".
"יפה. אין לך מה לחפש שם. עכשיו לכי לישון, למה הפרעת לי מספיק עם המשחק. אני בא עוד מעט".
הלכה. אבל יש לה משהו, זאתי, שלא נותן לך לחיות בשקט. ויש קטעים בחיים שפתאום, פקפוק אחד כזה יכול לגמור לך את הנישואים, ככה אמר לי אבא שלי אחרי שהתגרש בפעם השלישית מאמא. המשחק נגמר בתיקו מגעיל כזה, אבל פייר? בדקות האחרונות אפילו לא שמתי לב מה הולך. רק חשבתי על סימה. ואז החלטתי, ולפני שקמתי לחדר שינה הוצאתי מהספר טלפונים הקטן שלה את המספר של הסוכנת נסיעות שלנו, ורשמתי לעצמי על פתק קטן, וגם רשמתי: הדבר הכי עצוב בחיים זה כשיש יותר קליפות גרעינים מגרעינים שלמים, למה זה בשביל היום הזה שארצה לכתוב ספר.

2.

הסוכנת נסיעות ההיא, כולה קלאסה. אמרה לי לבוא לפגוש אותה, למה יש דברים שלא עושים בטלפון, וזה כנראה אחד מהם. כשטסנו לקלאב הוטל בטורקיה לפני שנתיים סימה דיברה רק עליה, כל הזמן בבריכה – יואו, איזה תותחית הסוכנת, תראה איזה בריכה סידרה לנו, ובמסעדה של המלון – הסוכנת הזאת, תראה את האגוזים על הלחם, ראית פעם לחם עם אגוזים? יצאה לי מכל החורים הסוכנת, חוץ מזה שאני בכלל לא מבין למה צריך אגוזים על לחם, אבל האמת שבאמת עשתה עבודה טובה עם טורקיה, אז חזרתי אליה גם הפעם.
"יוסי", היא עושה לי, “טוב לראות אותך. מה שלום סימה?”
"ברוך השם".
"אפשר להציע לך משהו לשתות?”
"שחור, שתיים סוכר, הרבה בוץ".
היא הולכת למטבח שלהם שנמצא בקצה של הקומה ואני מסתכל על המשרד הקטן שלה, עם כל התמונות האלה של מקומות בעולם. וואלה זאתי, מרוב אופקים בטח לא רואה את היער כמו שאומרים. איפה שאתה לא מסתכל יש איזה חוף או בניין ישן, אבל בניין ישן יפה כזה, שמצלמים, לא כמו ההוא של ההורים של סימה, שאתה רק עושה עליו פלאש והוא מתפרק.
"בבקשה", הסוכנת שמה את הקפה מולי. כוס נייר. ברור. מראה לי מי הבוס. חכמה, זאתי. “אז במה אני יכולה לעזור לך היום, יוסי?”
"אני צריך לטוס לאסקימוסה".
"סליחה?”
"זה בסדר. אסקימוסה. ובלי סימה. זה מסע עסקים".
"אני לא מבינה".
"עסקים. ביזנס. זה לא בשביל סימה".
"לא, לא הבנת. תן לי את היעד שוב פעם".
אני נותן.
"היעד, לא היד. מהתחלה. לאן אתה רוצה לטוס?”
"סימה אמרה שאני לא יכול למכור קרח לאסימוקאים".
"אה, אתה רוצה לפגוש אסקימוסים".
עשיתי לה כן כזה עם הראש, אבל לא כן כועס, למה לא כולם מבינים על הפעם הראשונה. הסוכנת הקלידה יפה על המחשב שלה, מהר כזה, כמו עיוורת, הסתכלה על המסך השטוח שלה ועשתה: “טוב, אוכלוסיית האסקימוסים הגדולה ביותר בעולם היא בגרינלנד, כמו שאתה בטח יודע".
"פינלנד".
"גרינלנד".
"ארץ הירוקים", אני עושה לה, שלא תחשוב אני מטומטם.
"אני יכולה להעלות אותך על טיסה לגרינלנד בתחילת השבוע הבא".
"יאללה, תעלי". אפילו לא שאלתי על מחיר, כי יש דברים שכסף לא יכול לקנות, כמו כבוד, נגיד, ויש דברים שכן, כמו מלון, נגיד: “את מסדרת לי קלאב הוטל שמה?”
"אני לא בטוחה שיש שם קלאב הוטל, אבל אני יכולה להזמין לך מלון טוב, כן".
"העיקר שיהיה בר חיצוני, ליד הבריכה, כמו שסידרת לנו אז בטורקיה".
"אני די בטוחה שאין שם בריכות במלונות. קפוא שם".
"לא חשוב. סומך עליך. תסגרי הכל ותפקססי לסימה. נהיה בקשר". קמתי, למה אני תמיד קם כמה שניות לפני הזמן כדי שאנשים יבינו שאני אדם עסוק, והתחלתי ללכת החוצה. אבל עוד לא הספקתי להגיע למעלית, והסוכנת קוראת לי, ממש צועקת – “יוסי". אני מסתובב אליה באיטיות ככה, בקלאסה, בלי לחץ, היא לא הראשונה ובטח לא האחרונה שקוראת לי לחזור אחרי שאני הולך.
“שכחת את הכפכפים", היא אומרת.
באמת סוכנת על הכיפאק.

הטיסה סימה עוד ניסתה לשכנע אותי לא ליסוע, אמרה שקר שם מדי, שהיא תתגעגע, אבל אין, מאוחר מדי. היא התחילה. ארזתי במזוודה את המעיל דובון שהרמתי מהמילואים האחרונים בצאלים וגם את הכומתה כדי שזה לא ייראה חשוד, זרקתי פנימה עוד כמה בגדים חמים ותיונים בטעם תה ירוק וסגרתי עניין. בתיק הקטן יותר שעלה איתי למטוס שמתי איזה ארבעה ספרים, למה אני לא יכול להעביר טיסה בלי ספרים, המשענת של הגב כזאת מחורבנת שם.

פייר? הזמן עבר די מהר. איזה דיילת ילדה כל הזמן הביאה לי דיאט קולה בפחיות קטנות כאלה, וכל פעם שסיימתי אחת ישר ביקשתי עוד אחת ושמתי את ההיא בתיק, כדי להראות לסימה מה זה עולם, שלא תגיד שאני לא מביא לה כלום. בארוחת צהריים שחילקו הצלחתי לקמבן עם הדוס שישב לידי שאחד מאיתנו ייקח עוף והשני בקר וככה נוכל לטעום אחד מהשני. אחרי שנגמר איזה סרט אקשן מעפאן שמתי בתיק גם את האוזניות שמחלקים לכולם, למרות שבטיסה ההיא לטורקיה סימה אמרה שהיא לא לוקחת, למה זה עובד רק בטיסות, ככה ברכה אשתו של יצחק אמרה לה. זה בדיוק ההבדל בין סימה וביני. בגלל זה היא עכשיו בבית ואני מקבל יחס של מחלקה ראשונה במחלקת תיירים.

3.

בביקורת דרכונים היתה איזה אחת, לא יפה אבל גם לא מכוערת, בדיוק באמצע כזה, קצת שחורה וקצת לבנה, משהו מוזר. הדוס שישב איתי בטיסה בא לעזור לי, למה ההיא בקושי דיברה אנגלית כנראה, והסביר לי שהיא שואלת מה מטרת הביקור שלי.
"ביזנס", עשיתי לה, והוצאתי את הארנק מהכיס.
"היא שואלת איזה סוג ביזנס", הדוס אמר.
"תגיד לה שזה לא עניינה. אני בעסקי הקרח, ויש לה מזל על ההפרשי שעות, למה אבא של סימה היה פעם נגד בקבע ואני ככה קרוב להתקשר אליו".
הדוס אמר כמה מילים שלא הבנתי והבינונית החתימה הדרכון. אני שונא להפעיל את הפרוטקציות שלי אבל וואלה, לפעמים אין ברירה.
המזוודה שלי הגיעה בין הראשונות וישר לקחתי טקסי ספשל למלון שהסוכנת סידרה לי. הנהג בקושי דיבר, למה ראה שיש לו עסק עם איש חשוב, הוריד אותי ממש על הדלת ואפילו הוציא מהבגאז' את המזוודה.

הדבר הראשון שאני עושה במלונות זה להדליק את הטלוויזיה, כי אפשר ללמוד הרבה על הטלוויזיה של המקום לפי הטלוויזיה שבמלון. כל ערוץ שהעברתי היה שלג, אז סגרתי, שמתי על הדלת את השלט של אל תפריעו לי וניסיתי לתכנן את היומיים האלה. כל השעות התבלבלו לי לגמרי ולא הצלחתי ללחוץ על הכפתורים הקטנים של השעון יד, אז החלטתי לחיות לפי השעות של הארץ ושיילכו להזדיין האסקימואים. מי שרוצה, שיתאים את עצמו אלי. בשמונה וחצי בבוקר יצאתי לחפש ארוחת בוקר אבל בחוץ היה חושך, אז עברתי כמה שיכורים ונכנסתי לאיזה סופר לקנות קצת לחם. איך שחזרתי למלון ישר שמתי את הדובון, למה באמת היה קר, הרבה יותר קר מהארץ, והתחלתי להתגעגע לסימה, מודה. היא היתה נהנית כאן. צילמתי בטלפון את המתקן שמחמם את המגבות ושלחתי לה, שתראה מה זה אופקים, ואז אמרתי לעצמי – יוסי, חאלאס עם השטויות. חאלאס עם הרומנטיקה. באת לכאן עם מטרה. באת לכאן לביזנס. שים כומתה וצא החוצה. אז הקשבתי לעצמי, למה אם אני לא אקשיב לעצמי, מי יקשיב לעצמי.

בלובי של המלון שאלתי איפה השוק, ואיזה אחת, דווקא חמודה, הבינה אותי יפה, סימנה לי על המפה ואמרה שזה חצי שעה הליכה. היא נתנה חיוך כזה, של אל תלך, אבל הייתי חייב. בדרך לשוק עברתי איזה פארק עם ילדים שהכינו אנשים משלג ונדהמתי, באמת שנדהמתי מהגזענות. לא משנה לאן אתה הולך בעולם, הגזענות נדבקת אליך – והנה, עובדה שזה לא קטע רק שלנו: כל האנשים משלג היו נראים בול אותו דבר. כולם לבנים, וזה עוד במדינה שמתיימרת להיות הארץ הירוקה, כולם עם גזר תקוע באף, כאילו מה קרה, נגמרו המלפפונים בעולם? הקישואים? זין נגמרו, אבל כולם כאן עוצמים עיניים. לקחתי שני גזרים למה כל הרצון הזה ללמד אותם לקח עשה אותי רעב, והגברתי הקצב, למה אי אפשר לדעת מתי יורדת כאן השמש.

כשסוף סוף הגעתי ליעד שלי ישר עשיתי סקר שוק: הלכתי בשוק ושאלתי אנשים אם הם רוצים לקנות קרח. הרוב שיחקו אותה לא מבינים, אז בערך באמצע הרמתי שולחן מבסטה של איזה מישהו עם כובע מפגר שמכר דגים והקמתי לעצמי דוכן בינו ובין זקנה שמכרה פירות. היה קצת צפוף והזקנה היתה מסריחה ועשתה פרצוף כזה כועס, וגם ההוא עם הכובע לא היה מבסוט אבל זה רק מראה לכם על ההבדלים בין התרבויות השונות. אני, יש לי שיטה: כל פעם שמשהו חרא קורה, אני חושב על אנשים שעוד יותר חרא להם מלי, וברוך השם יש הרבה כאלה, וישר אני שמח. האלה, אכפת להם רק מעצמם. כשהזקנה הלכה להשתין או משהו רוקנתי לה ארגז מנגואים ישר על השולחן, שייראו את כל הצבע והכמות, קרעתי את הקרטון וכתבתי עליו בגדול: I LAV ICE, שלא יחשבו שאני מתנשא עליהם. לאט לאט התחילו להגיע אנשים, אבל אני יודע את הכלל הראשון של ביזנס, אז לא ממש הזיז לי כשהם ראו שעדיין אין לי סחורה והמשיכו הלאה לסבתא עם הפירות. אבא שלי שיתבטל לחיים ארוכים אמר לי פעם שהכלל הראשון של עסק מצליח הוא לסקרן. בחנות שפתח בירושלים תלה מלא שלטים על מכשירי אלקטרוניקה חדשים בהנחה, בגדים של המעצבים שהכי יודעים לעצב טוב בגדים, עיתונים, הכל, הכל בפנים, ככה כתב, ובאמת, מלא אנשים נכנסו. כשהוא סגר את החנות אחרי כמה חודשים הוא אמר שהכלל השני של עסק מצליח הוא למכור את הדברים שאתה מפרסם.

4.

ביום שאחרי כבר סינג'רתי את הילד שלקח את המזוודות במלון לבוא איתי ולעזור לי לסחוב איזה ארבעה שקי קרח ענקיים שקנינו בסופר שהיה לא רחוק מהשוק. נתתי לו שלוש קוביות קרח כי באמת עשה עבודה טובה, התיישבתי רגע על השולחן שלי, הוצאתי את המילון שההורים של סימה קנו לנו לנישואים, לקחתי מהזקנה המסריחה טוש אדום וכתבתי לאט לאט על הצד השני של הקרטון שלי:

OPERATION ICE
GIANT ASSUMPTION

פייר? בהתחלה אנשים לא ממש התלהבו, אבל אני לא מאלה שמתייאשים מהר. אמא שלי עליה השלום אמרה שכשהחיים נותנים לך לימונים תוסיף להם קצת סוכר ומים או שתוסיף להם קצת חומץ, שים בצנצנת, תשאיר בחוץ לכמה ימים וייצאו לך לימונים כבושים כאלה, שהולכים טוב בעיקר עם אורז ועוף, והיא צדקה.

הקרח לא נמס למה היה קפוא בחוץ, וכל בן זונה אנטישמי שעבר ולא קנה רק הכניס בי עוד יותר מוטיבציות. כל פעם שהזקנה לא שמה לב דחפתי את השולחן שלי קצת לכיוון שלה כדי להיות קרוב יותר לאמצע של השוק והתחלתי לעצור אנשים כדי להסביר להם שאפשר לעשות עם הקרח הזה הכל – הוא טוב בסלטים, בפסטות, בבשר, וגם עם פירות ודגים, למרות שהשכנים שלי לבסטה לא ממש השתגעו על ההדגמה. שלא לדבר על משקאות, כן? כל מי שלא שם לעצמו קוביית קרח בגרינלנד הוא חתיכת פראייר שלא ברא העולם, למה הקרח כאן אמיתי, טהור, קרח כמו שקרח צריך להיות, לא כמו הקרח של הארץ, סתם מים מהברז שהקפיאו במגשים הקטנים האלה ששמים בפריזר. כאן כל קוביה, אם תשים אותה בשמש, ייצא לך מים מינרליים. כאן לקרח יש טעם. הוא אפילו טוב במשקאות בחמים. למרות מה שהאמא והבת שבדיוק עברו אולי יגידו, אני בן זונה אם הקפה והתה שלהם לא היה טעים יותר אחרי שעברו את הבסטה שלי.

כשהבנתי שנשארו לי רק כמה שעות עד הטיסה חזרה לסימה החלטתי לתת את כל מה שיש לי. הזזתי את השקיות קרח ליד המוכר דגים עם הכובע הדפוק, עליתי על השולחן והתחלתי לצעוק: “ICE ICE ICE ICE, 2 IN 5”, למה בשלב הזה כבר הייתי מוכן לצאת במחול על הכבוד שלי. כמה אנשים התקרבו ושאלו שאלות בשפה או מבטא מוזר כזה, שלא הבנתי, אז הוצאתי כמה קוביות מהשקית שכבר היתה פתוחה ושמתי להם ביד, שירגישו מה זה. התלהבו. בטח התלהבו. אפילו התינוק שהיה עם איזה אבא אחד עשה חיוך כזה של טיפש, אז שמתי לו קוביה אחת על הבטן. קיבל כווית קור אז ישר שמתי לו עוד שתי קוביות איפה שהתחיל להיות כחול, אבל אבא שלו הזיז אותי מהעגלה וצעק עלי, אשכרה צעק: בנאדם מקבל משהו בחינם, ועוד בא בצעקות. ואחר כך מתפלאים למה העולם שלנו נראה כמו שנראה.

כשכבר כמעט לא היה לי זמן השאלתי מהסבתא שני מנגואים ומהטמבל עם הכובע שני דגים. לא היה לי זמן לכתוב על הקרטון על המבצע החדש – שני דגים, שני מנגואים, שקית קרח ענקית בעשר דולר – אז פשוט שמתי אותם אחד על השני וצעקתי לאנשים שיעצרו כבר ויקנו. אף אחד לא עצר. לקחתי עוד שני מנגואים וארבעה דגים, ופתאום אני מרגיש את היד של ההוא על הכתף שלי, יד כזאת מסריחה מדגים, אבל עדיין פחות מסריחה מהיד של הסבתא.
"Go”, הוא עושה לי, כאילו זה השוק של אבא שלו, ומצביע החוצה.
"לא מתפנה", עשיתי לו בעברית, שיבין שאני לא מקומי ושילמד שזאת לא דרך להתייחס לתיירים. התקרב אלי, בא לשים את היד הדוחה שלו על הצוואר שלי, ובראש כבר חשבתי איך אני מפוצץ אותו ואפילו לא נותן לו קרח לשים על כל הפנסים שיהיו לו בגוף, אבל פתאום הזקנה הפרידה בינינו ואמרה כמה מילים שלא הבנתי. מקרוב היא היתה עוד יותר זקנה, שמתי לב לזה כשהיא עשתה סימנים כאלה עם הידיים. לא הבנתי מה היא רוצה, ואז המוכר דגים הצביע על הקרח ואמר: “THIS – ME”. כבר באתי לקפוץ עליו, אבל אז הצביע על השישה דגים והארבע מנגו שלקחתי לסבתא ועשה: “THIS – YOU. GO”. יעני, רצה לצאת בזול. אבל וואלה, לא היה לי לב לגמור עליו שם, באמצע השוק, חוץ מזה שהקרח עלה לי כלום בסופר, והדגים האלה שלו היו גדולים כאלה, בטח יקרים.

בדרך לשדה תעופה אמרתי למונית לעצור באיזה פיצוציה וקניתי עוד שקית קרח, שלא יתקלקלו הדגים במזוודה, וכששלחתי אותה לארץ אמרתי לאיזה פקידה ג'ינג'ית שזה תיק חשוב ואני מבקש שיקבל יחס של מחלקה ראשונה, של ביזנס. בטיסה הצלחתי להירדם, למה הרגשתי טוב עם עצמי, וכבר חיכיתי לראות את סימה.

מתה על דגים, זאתי. דגים עושים לה אופקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s