נמרוד עופרן

בדרך כלל אני לא עוצר, שלא תחשבו. מישהו צריך ממש לדמם, לגסוס, למות כדי שאני אעצור בשבילו ברחוב. או למות או להיות בחורה יפה. אני לא מבזבז את הזמן שלי על אנשים חיים ובחורות מכוערות. אבל זה, לא יודע, היה בו משהו, ולא היה לי לב להמשיך ללכת ולהתעלם ממנו כמו שאני עושה לשאר האנשים שעוצרים אותי ברחוב.

"שלום לך, אדון", הוא אמר. היו לו קול גבוה, כמו של ילד.

"זה בסדר, אתה יכול לקרוא לי אדוני".

"שלום לך אדוני. תוכל לעזור לי כמה רגעים?”

הסתכלתי לו בעיניים, למה תמיד אני אומר שכל התשובות לכל השאלות נמצאות בעיניים של האנשים. הוא הסתכל עלי חזרה. היו לו סתם עיניים, בלי תשובות.

"סע. דבר", אמרתי לו ועשיתי תנועה מעגלית עם יד ימין.

"תודה רבה. אני אעשה את זה קצר, משום שאני מנחש שאדוני אדם עסוק".

"אתה מנחש נכון".

"רואים. ובכן, תחילה, זה עלול להישמע מעט מוזר, אך האמן לי: אתה מוכרח לסמוך עלי. האם מסוגל אתה לסמוך עלי?”

"מסוגל אני", אמרתי, אבל וואלה, כבר התחיל להיגמר לי הסבלנות. “דבר כבר, וחאלאס עם השפה הזאת. דבר כמו בנאדם".

"אני מאוד מתנצל, אדוני. האם אוכל להזמין את אדוני לכוס תה קצרה ושם אסביר לו את הכל?”

"לא, אדוני לא אוהב תה”.

"ומה לגבי קפה?”

"לאדוני אין זמן לקפה. זהו, מספיק, פספסת את הצ'אנס שלך עם כל הזיוני שכל האלה". מודה, ברגע הזה כבר ממש כעסתי, אבל מה לעשות – הוא עלה לי על העצבים, כל הנימוסים האלה שלו, מבקש אישור כדי לשאול שאלה. בדרך כלל אני בכלל לא עוצר לפסיכים כמוהו. התחלתי להתרחק ממנו למה אני איש עסוק, כמו שכבר אמרתי לו, אלא שפתאום הוא עושה לי מאחורה:

"אדוני יכול להציל את המדינה שלו".

הסתובבתי והתקרבתי אליו חזרה. “מה זה?”

"אדוני יכול להציל את המדינה שלו. אדוני אוהב את המדינה שלו?”

"תקשיב לי טוב, יא חתיכת מתרומם: לאדוני יש מגבת עם דגל ישראל. אדוני מתנגב עם דגל ישראל". הייתי ככה קרוב לדפוק לו אחת בפרצוף, כבר גמרתי גרועים ממנו.

"אם כך, אני מתחנן שאדוני יבוא איתי לבית הקפה שמעבר לכביש ויקשיב למה שיש לי להגיד. אדוני יעשה שירות למדינה שלו".

"בואנ'ה, אדוני נתן שלוש שנים בתותחנים בשביל המדינה שלו. אדוני לא עושה יותר שירות לאף אחד, חוץ מלאשתו”.

"המדינה שלכם, היא בסכנה", הוא פתאום עבר ללחישות. דפקט כזה עוד לא ראיתי. רציתי להוריד עליו סטירה, לחנוק אותו עם הצעיף הזה שהוא לבש, אולי לסדר לו את הראש, אבל לא נעים, ככה ברחוב, באור יום. ואיך שהתחלתי לחשוב מה לענות לפסיכי הזה, הוא אומר: “בסיכון. המדינה שלכם בסכנה ובסיכון. אדוני חייב לבוא איתי עכשיו, לטובת המדינה שלו".

עכשיו, תגידו עלי מה שתגידו – וברוך השם, כבר אמרו עלי כל כך הרבה דברים שאפשר היה לכתוב ספר על הספר שהיו כותבים עלי, יעני ספר המשך – בכל אופן, הרבה דברים אני כן, אבל בוגד לא. היתה את הפעם ההיא, באילת, אבל זה היה בהסכמה. לא של אשתי, של השניה. ואני בכלל לא מדבר על בגידות כאלה, למה מי יקבע לי מה נחשב בגידה. יכולה לשבת שם, זאתי, ליד הבריכה, עם החצאית הזאת שלה, ואתה בא, ופתאום היא כולה חסודה, יעני דוסית, מתחילה להתלונן ולהתחרפן. מותק, רציתי להגיד לה, אולי אפילו אמרתי, זה היה לפני הרבה זמן, מותק – עלי לא עובדים. או חצאית או דתיה, אין שניהם. אנשים שרוצים לשמור על הכסף שלהם לא משאירים את הדלת של הכספת פתוחה, ככה אני זוכר שאמרתי לה, וחזרתי למים, למה ידעתי שאם היא באמת דתיה היא לא תיכנס אחרי, ואם היא לא דתיה וכן תיכנס אחרי – איך אומרים, שיבושם לה. וולקאם. אבל זה לא מה שרציתי להגיד. אני לא מדבר על בגידות כאלה. אני מדבר על בגידות במדינה. ואפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל בחיים אני לא אבגוד במדינה הזאת. נכנסתי אחרי החתיכת אידיוט לבית קפה ממול הרמזור, רק בשביל הסיכוי הקטן שהמדינה הזאת באמת נמצאת באיזה סיכון, והדביל לא מחוק מהתחת מכל הסמים שהוא בטח עשה בהודו.

"תפריט כה עשיר", הוא אמר.

"מי עשיר?”

"התפריט. המון מאכלים שונים".

הסתכלתי מסביב לראות שאף אחד שאני מכיר לא במקרה יושב קרוב ורואה אותי עם הקוקו הזה. הוא קרא את התפריט כאילו זה היה המוסף ספורט. כולה תפריט של בית קפה. “תזמין מה שאתה רוצה, הכל עלי", הוא אמר.

שרקתי לאחת המלצריות שתבוא וביקשתי כוס מים, למה זה חינם, ככה תמיד טוב שיהיה, וקפוצ'ינו בסגנון וינאי, למה זה היה הקפה הכי יקר, ויש לי זכרונות ממש טובים מהקזינו בליטא.

המתרומם הזמין סנדוויץ' עם חביתה ואיזה שייק פירות שהגיע עם קש מגולגל. כשאחת המלצריות חזרה היא הניחה מולו את הכוס מים שלי, ומולי את המשקה–הומואים הזה שלו. וואלה, אין לי בעיה עם הומואים, שיעשו מה שהם רוצים בחדרי חדרים, כמו שאומרים, אבל באותו רגע התפדחתי. יושב מול הדבר הכתום הזה, בכוס שנראית כמו איזה מעפרה ענקית, עם הקש הזה – מזל שלא ראו אותי. ישר הזזתי את זה לצד שלו והוא העביר לי את המים. ראיתי שהכוס לא מלאה עד הסוף אבל לא אמרתי לו כלום, למה כל הזמן ניסיתי לחשוב על ביטחון המדינה, ואם אני אתחיל להאשים אותו שהוא גנב לי חלק מהמים, מאיפה לי לדעת מה יקרה. שרקתי למלצרית וביקשתי עוד כוס מים בשביל הבחור פה, ככה גם יצאתי לארג' מכל הצדדים.

אחרי כמה דקות קיבלתי את הקפה שלי, שהיה מלא בכל כך הרבה קצף וקצפת שבקושי הרגישו את הקפה. בכל זאת שתיתי אותו עד הסוף וחיכיתי שהטמבל ידבר. כשהוא גמר את הסנדוויץ' הוא אמר:

"אני צריך ממך סודיות מוחלטת".

"אבאל'ה, כדאי שתתחיל לדבר למה עוד רגע אני הולך ולא חוזר יותר. בסדר, סודיות. הלאה".

"המדינה שלכם בצרות".

"אמרת את זה כבר. הלאה".

"אני מתנצל. אני בסך הכל מנסה להסביר לאדוני את המצב הסבוך".

עשיתי תנועה עם הכסא כאילו אני בא לקום ולצאת החוצה, הטמבל נבהל וסוף סוף התחיל לדבר דוגרי. רק איומים, המפגרים האלה מבינים. הפעם הוא זה שהסתכל מסביב, כאילו כדי לראות אם מסתכלים עלינו. אחר כך אמר:

"אדוני צודק. אין לנו הרבה זמן. נשלחתי לכאן מטעם מלכת אנגליה. מלכת אנגליה החליטה שהיא רוצה לעשות סדר במזרח התיכון".

"מלכת אנגליה".

"מלכת אנגליה, כן".

הסתכלתי לו בעיניים לראות אם הוא מסתלבט עלי או סתם דביל. “מלכת אנגליה רוצה לעשות סדר במזרח התיכון", אמרתי.

"אמת. מלכת אנגליה מאוד מתוסכלת מכל מה שהולך כאן כל השנים האלה".

החלטתי לבחון אותו, לראות אם הוא משקר. שאלתי איך קוראים לה, למלכת אנגליה הזאת שלו, אלא שכשהוא ענה 'אליזבת' לא ידעתי אם זאת תשובה נכונה או לא. באנגליה אני זוכר רק את ההוא, זה עם האוזניים כמו של דמבו. כל המלכות האלה שלהם תמיד נראות זקנות כאלה, אותו דבר, רגל וחצי בקבר, אף פעם לא לוקחים שם מלכה כוסית.

"אז אליזבת מתוסכלת?” שאלתי. החלטתי לתת לו כמה דקות, צ'אנס אחרון לפני שאני קם והולך.

"מאוד. יתרה מזאת, היא מרגישה אשמה, מתחילה לפקפק בדברים. היא אומרת שאילולי תקופת המנדט, אולי ישראל היתה מתפתחת אחרת לגמרי. אולי הכל היה שקט עכשיו".

"צודקת", אמרתי. מה אכפת לי שאחרים יקחו על עצמם אשמה. המלצרית הגיעה ופינתה לנו את הכלים. המשוגע ביקש קפה כמו שלי. פתאום התחלתי להיות רעב אז ביקשתי סנדוויץ' כמו שלו.

"אני לא משוכנע שהיא צודקת. אבל האשמה ממש מפריעה לה בתקופה האחרונה, כנראה שהיא הדחיקה אותה הרבה שנים, ועכשיו היא נחושה לפתור את המצב".

"וואלה. הגיע הזמן באמת. ומה מלכת אנגליה בכלל קשורה אליך?"

"אני חושש שאיני יכול לחשוף את כל הפרטים שבראשותי, רק להגיד שאני אחד האנשים המקורבים ביותר למלכה".

"ליזי".

"אליזבת, כן. ומצד אחד כואב לי לראות אותה ככה, אכולת אשמה, בקושי ישנה בלילות. מצד שני, אני דואג גם למדינה שלנו, ומהיכרותי עם המלכה, היא לא תוכל לעשות פה סדר. היא לא תוכל לפתור את הסכסוך".

היה לו עוד משהו להגיד אבל המלצרית הגיעה והביאה לנו את הקפה והסנדוויץ'. החבר של המלכה אוטומטי בא לקחת ביס ודפקתי לו על היד. לא ייאמן איזה חוצפה יש לאנשים. הוא ביקש סליחה, העביר לי את הצלחת ואת הקפה. הזזתי בחזרה את הקפה אל הצד שלו. דביל.

"אקיצר, הבנתי", אמרתי בין לעיסות. “המלכה רוצה לעשות כאן שלום, למרות שלדעתי צריך פשוט לזרוק את כל הערבים האלה לאיזה יער, ואתה לא רוצה שהיא תבוא לעשות כאן שלום".

"אמת".

"ואיך אני קשור? מה אתה רוצה ממני? קודם אמרת שאני יכול להציל את המדינה”.

"נכון, משום שאם המלכה תבוא ותנסה להשליט פה סדר, תאמין לי שיהיה הרבה יותר גרוע. זאת מנטליות שונה לגמרי. ישראל פשוט לא מדינה מונרכית באופי שלה, אתה מבין?”

פייר, לא הבנתי, אבל טיפש הוא לא יוציא אותי. “ברור", אמרתי לו, אפילו עצמתי עיניים ועשיתי כן עם הראש, שייראה כאילו לא רק שאני מבין – אני מבין מאוד.

"ידעתי שאדוני יבין. לכן אנחנו צריכים לעצור אותה. זה לא יועיל לה, זה לא יועיל למדינה".

"ברור".

"אז הנה מה שאני מציע", הוא אמר, ועוד לפני שהתחיל להציע הייתי חייב להיכנס לו במילים.

"רק בוא אני אגיד לך מראש: אני עם השטויות גמרתי. רוצה לדקור את המלכה – וולקאם, אבל אני לא יושב בכלא".

"השם ישמור! לעולם לא! זו ממש לא היתה כוונתי".

"למה אמרתי לך, נתתי את הזמן שלי למדינה, נתתי את הזמן שלי גם לכלא". כן, מודה – קצת התרגשתי ברגע הזה. גם אני בנאדם.

"לעולם לא. אני מציע – התכנית המקורית שלי היא שתבוא איתי לאנגליה, לארמון, וביחד נסביר לה שזה לא רעיון טוב. לי לבד היא לא מקשיבה, כנראה בגלל היחסים הקרובים שלנו היא חושבת שאני לא אובייקטיבי. היית פעם בלונדון?"

"לפני כמה שנים טסתי עם חברים לראות כדורגל, צ'לסי נגד איזה עגלות. וואלה, שחטו אותנו במחיר וקיבלנו 0:0. בשביל 0:0 יכולתי להישאר בארץ".

"אז הפעם אני מבטיח לך חוויה אחרת לגמרי. כמובן שאנחנו נשלם על הטיסה, על המלון ועל כל ההוצאות".

הבית קפה התחיל להתרוקן, שמתי לב, ככה שלקחתי את הכיסא קצת יותר קדימה, ממש צמוד לשולחן, בלי לפחד. וואלה, לא תזיק לי חופשה. ברוך השם מגיע לי קצת חופש. ומה אכפת לי – טיסה קטנה, קצת לבלות, לדבר עם הפסיכופתית הזאת בארמון שלה, לראות אולי יש נסיכות כוסיות, קצת שופינג לילדים, שלא יתחילו לעשות לי פרצופים, ולחזור. נשמע טוב.

"סגור", אמרתי לו. “הכל בשביל המדינה".

"נפלא. ידעתי שאוכל לסמוך על אדוני. ברשותך, אצא רגע להביא כמה מסמכים מהאוטו, כולל כרטיס הטיסה, ונעבור על הכל".

"על לא דבר".

עשר דקות, עשרים, ארבעים דקות עברו, ואחרי שעה שהוא לא חזר כבר ממש התחלתי להתעצבן. שרקתי למלצרית שתביא לי עוד כוס מים, שתשאיר את הקנקן, עדיף ככה, ובמקום להסתכל על החשבון הסתכלתי דרך החלון. כוס אמא של המתרומם המזדיין הזה. אם הוא יגרום לי לחכות ככה בארמון, תוך שניה אני תופס מונית לשדה תעופה. גם כן תרבות.