הו, הקדמה

פורסם: 19/07/2016 ב-Uncategorized

רוצים עותק דיגיטלי של "מגרש השדים"? ובכן, זה יום המזל שלכם.

סתם, זו תקופת המזל שלכם: אם הייתם רוצים עותק דיגיטלי לפני עשרים שנה, נגיד, היו מסתכלים עליכם מאוד מוזר. מה גם שלא היה ספר אז. מה גם שלא דיברו עברית לפני עשרים שנה. תשכחו מזה.

בכל אופן, אפשר לקנות את הספר בגרסתו האלקטרונית ממש כאן, באתר החביב של "גטבוקס". מי שמעוניין בכל זאת בעותק פיזי, כי הוא טכנופוב (כמוני), רומנטיקן-ספרים (כמוני) ולא יודע להתאים את צבע החולצה לצבע המכנסיים (כמוני. זה לא קשור אבל הרגשתי צורך לחלוק) – אפשר עדיין לקנות בלינק הזה. כמו כן, הספר נמכר בחנות העצמאית והנהדרת "סיפור פשוט", בשבזי 36, נווה צדק, תל אביב.

ספרי ספורט

פורסם: 10/09/2015 ב-Uncategorized
כריכת הספר

כריכת הספר "מגרש השדים"

היי. החודשים האחרונים היו די עמוסים: מי שעדיין לא חסם אותי בפייסבוק או במציאות (קצת קשה טכנית, אבל אפשרי) בוודאי יודע שהוצאתי ספר בשם "מגרש השדים", שמאגד חלק מהדברים שכתבתי לוואלה, בצירוף דברים חדשים, לכדי – נו, ספר, עם כריכה וכל זה. התהליך עצמו היה נחמד והוא ייגמר סופית בשבוע הקרוב, כשאביא לאחרוני האנשים את הספרים שהם הזמינו.

השורה התחתונה היא שהייתי צריך 30 אלף שקל כדי לכסות על כל העלויות – וגייסיתי 36 אלף. זה די אדיר, בהתחשב בכך שמלבד וואלה, לפרויקט לא היתה כמעט שום תהודה תקשורתית (וזה לגמרי באשמתי. ככה זה כשאתה מסרב להופיע בטלוויזיה, ומתחבר לפוסט שכתבתי בפייסבוק במהלך הפרויקט. הנה חלק ממנו:

בואו נדבר על ספרי ספורט בעברית.

זהו. בזאת סיימנו.

לא, אבל ברצינות: למדינה שכל כך אוהבת ספורט, עם נתוני רייטינג כל כך גבוהים לאתרי ספורט המובילים – וויינט, וואלה, וואן וספורט5 – זה כמעט פשע שכל כך מעט ספרים יצאו לאורך השנים. פשע גדול עוד יותר היה הסגירה של "שם המשחק", והוואקום שעוד לא התמלא משום מה, ובעוד לא התכנסו כאן כדי לדון בפרינט שמת או חי, לדעתי בכל זאת יש קשר בין שני הדברים.

השוק הזה, של ספרי ספורט, ער מאוד בארצות הברית ובריטניה ואירופה. בסקשן Sports & Outdoor של אמאזון יש 271,908 כותרים נכון לרגע זה, וכן, זה אמאזון, ולנו אין אמאזון, אבל ספק אם תופתעו לדעת שבסקשן של "ספרי ספורט" באתר של סטימצקי, נכון לזה הרגע, יש 23 כותרים; רבים מהם מתורגמים.

מתי בפעם האחרונה קניתם ספר ספורט עברי? כמה כאלה אתם מכירים? עצרתם פעם לחשוב כמה דמויות ספורט מעניינות היו לנו לאורך השנים, וכמה מהן זכו לספר ביוגרפי או אוטוביוגרפי? בחודשים הקרובים אמורים לצאת בבריטניה ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של כדורגלני ומאמני עבר כגון טוני קרי (17 הופעות בנבחרת אנגליה), טרי דייסון (0 הופעות בנבחרת אנגליה), קית' אדוארדס (0 הופעות בנבחרת אנגליה) ואחרים. לא מדובר על האלכס פרגסונוים והדייויד בקהאמים של העולם (שכבר זכו לאינספור ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות), אלא לדמויות משנה בסרטי משנה.

ואצלנו? שמעתי בשנה שעברה על ניסיון להוציא את הביוגרפיה של עודד קטש. אין לי מושג מה קורה עם זה.

אז כן, אשמח אם תקנו את "מגרש השדים", הספר שאני מנסה להוציא עצמאית, אבל אשמח עוד יותר אם כולנו, כחובבי ספורט, נתמוך יותר בספרות ספורט ישראלית, כדי שתהיה כזו. יש כאן ביצה ותרנגולת שעד כה לא חברו יחדיו כדי ליצור כמעט אף חביתה, אבל כדי שהוצאות גדולות יסכימו להסתכל לכיוון (או כדי שהמחבר יוציא את מילותיו עצמאית), כולם צריכים לדעת שיש כאן שוק.

לדעתי יכול להיות כאן שוק. זה לא יקרה ביום אחד, כשם שתרבות הספורט הרחבה יותר שכולנו רוצים שתהיה כאן לא תקרה ביום אחד, אבל זה כן אפשרי.

***

ומה אתם יודעים? אני גייסתי 36 אלף שקל והוצאתי ספר ספורט צנוע ואני מקבל מידי יום די הרבה הודעות תמיכה (לא מזמן קיבלתי הצעה לרכוש קרקע בבית יהושוע). מוטי דה פיצ'וטו ואחיו רפי גייסו, נכון לכתיבת שורות אלה, 71 אלף שקל לפרויקט המגניב מאוד שלהם, "מה עשה הנוער?" – קובץ סיפורים קצרים על כדורגל, בו גם עבדכם הנאמן לקח חלק (ועדיין נותרו 12 יום  למי שרוצה לקנות דרך הדסטארט).

שרון קינן מ"ישראל היום" ניסה להבין מה כל זה אומר וכתב על זה בעיתון שלו (כלומר, לא שלו-שלו. ממש לא שלו-שלו), והאמת היא שגם לא אין ממש מושג אם זו תחילתה של דרך חדשה, או סתם צירוף מקרים, או טרנד חולף. אני יודע רק את השורה התחתונה: שני ספרי ספורט יצאו בחודשיים האחרונים במימון המון והצליחו לכסות על העלויות, ואפילו להרוויח קצת. אני לא בטוח שזה יכול היה לקרות לפני חמש שנים.

אבל כן בטוח שזה מעניק תקווה – לפחות לי – לקראת הדבר הבא.

מתוך

מתוך "ישראל היום", 10/9/2015

 

emagkaufman-1-14321

 

טוב, כדרכו של עולם האינטרנט הנוכחי, כותרת הפוסט הזה שקרית: ההרצאה הכי חשובה שתראו בחיים שלכם היא בעצם ההרצאה הכי חשובה שתשמעו בחיים שלכם, כי ברשת לא קיים תיעוד מצולם לנאום האלמותי שצ'רלי קאופמן סיפק ב-2011 בפסטיבל ה-BAFTA (האקדמיה הבריטית לאומנויות הקולנוע והטלוויזיה) השנתי בבריטניה. במקרה הזה, טוב משמע אוזניים כמראה עיניים; זה לא ממש משנה. העיקר שהמסר המסרים, הטון, הצניעות, סדר העדיפויות המחשבתי והאנושי העיקר שהדברים החשובים יעברו. ואם תפנו לעצמכם 48 דקות ותתרכזו רק במילים שיוצאות לצ'רלי קאופמן מהפה, הן יעברו.

קשה לי עם צ'רלי קאופמן מאותה סיבה שקשה לי עם כל אמנות אחרת שאני לא מבין. זו משוואה פשוטה של אדם לא מספיק חכם אל מול אדם הרבה יותר מדי חכם. מאוד אהבתי את "מלקוביץ'" ו"אדפשטיין", לא השתגעתי על "שמש נצחית" ו"סינקדוכה" היה גדול עלי באיזה שש או שבע רמות. אבל זה לא רלוונטי כאן. לא חייבים לאהוב או לשנוא, להבין או לא להבין את קאופמן: פשוט תפנו 48 דקות, ותקשיבו.

"מעולם לא נאמתי נאום, ובגלל זה החלטתי לעשות את זה היום", הוא אומר בפתח ההרצאה. "רציתי לעשות משהו שאני לא יודע איך לעשות, כדי לאפשר לכם את החוויה לראות מישהו מועד, כי לדעתי זה, אולי, מה שאמנות צריכה להציע – הזדמנות לזהות את האנושות והפגיעות של כולנו. אני אומר לכם מלכתחילה שאני לא יודע כלום, ואם יש דבר שמאפיין את הכתיבה שלי זה שאני תמיד מתחיל מההבנה הזו, ועושה מה שאני יכול כדי להמשיך להזכיר לעצמי אותה במהלך התהליך. אני חושב שאנחנו מנסים להיות מומחים כי אנחנו מפחדים. אנחנו לא רוצים להרגיש טפשים או חסרי תועלת. אנחנו רוצים כוח, כי כוח הוא תחפושת מצוינת".

את כל הדברים האלה הוא אומר בתוך 90 השניות הראשונות.

הקשבתי להרצאה הזו ארבע פעמים. אני חוזר אליה פעם בכמה חודשים באוטובוס ממקום טוב יותר למקום טוב פחות, אל מול כיור מלא כלים, בהליכה ממקום א' למקום ב', עם אפס אותיות באמצע. מעולם לא ישבתי בחדר ריק והקשבתי רק הקשבתי, בלי ללכת, בלי להסתכל אל מחוץ לחלון, בלי לשפשף מחבת מלוכלכת.

אז הפעם עשיתי את זה: שמתי לכלב את הקונוס מפלסטיק ההוא, כדי שיפסיק לאכול את כפות הרגליים שלו (ובכך, בואו נודה, יפריע לי עם הרעשים המרגיזים האלה של העור שנקרע, הדם שיוצא), סגרתי את הדלת והקשבתי. וקרה בדיוק מה שקרה כשהקשבתי בפעמים הקודמות: צ'רלי קאופמן העיף לי את המוח.

חלק מהאלמנטים שמאפיינים את האמנות שלו משהו בתוך משהו משהו בתוך משהו עומדים גם במרכז ההרצאה הזו. זה מקסים. אבל יש פה הרבה יותר מנואם מפוחד שלא יודע אם הנאום שלו הוא חמש דקות או שלוש שעות, נואם מפוחד שלא יודע אם הוא מספיק טוב כנואם, אם הוא מספיק טוב כאמן, אם הוא מספיק טוב כבנאדם: יש פה חתיכת מוח מבריק שכולם צריכים לשמוע. כותבים, כן העולם יהיה טוב פי אלף אם כל הכותבים ישמעו אותו ויפנימו אותו אבל אותו עולם יהיה פי מיליון טוב אם גם כל השאר רקדנים, מנקי רחובות, רואי חשבון, ראשי ממשלה היו מקיימים את העקרונות עליהם קאופמן מדבר.

הוא מדלג בין גוף ראשון ושני, מצטט את הנרי מילר והרולד פינטר ואי.אי קאמינגס, מפזר עובדות לכאורה לאקשורות (מספר הדקות בהן הוא עוסק בנמלים קמפוניות מבלבלות ומרתקות כאחד) ותפיסת חיים ואמת קשורה, ועוד איך קשורה. הוא מצחיק ומרגש וחכם ומודע לעצמו יותר מדי, ו

ובקיצור, חבל על הדקות שבזבזתם בקריאה של הטקסט הזה, ולא בשמיעה של הדבר הזה (ההרצאה עצמה 48 דקות. אחריה יש קצת שאלות ותשובות, עליהם אפשר לוותר):

 

(ההרצאה המלאה, כקובץ PDF, ניתנת להורדה ולקריאה כאן)

 

זה מתחיל, נמשך ונגמר במילים. כי עד כמה שאני אוהב את הקול שלו – מת על הקול שלו באלבומים הישנים, מת על הקול שלו באלבומים החדשים (אם כי למען האמת, עם Popular Problems יש לי קצת בעיות) – עד כמה שאני אוהב את הנגנים המתחלפים, את זמרות הליווי העילאיות, את מי שהוא ומה שהוא, אני קודם כל אוהב את המילים של לאונרד כהן. כאן יהיה מקום לא רע לקחת צ'אנס בלתי שגרתי, ולספר שהדבר שאני הכי אוהב במילים של לאונרד כהן זה שאת חלקן אני כלל לא מבין: כאילו, אני מבין, מילולית, אבל לא מביןמבין.

וזה משמח אותי הרבה יותר משזה מעציב אותי.

עוד מעט – שעה, שנה, מאתיים – הוא יצטרך למות, אני כמעט משוכנע בכך, וכשזה יקרה, עדיין יהיה לי מה להשלים, אפילו שאני מכיר את כל השירים בעל פה. אני מניח שיש גם סופרים כאלה, גם יוצרי סרטים כאלה, גם מחזאים כאלה, אבל על אף אחד מהם אני לא יכול להגיד את מה שאני כן במקרה של ל. כהן: שאפשר לגדול אל תוך המילים שלו. שירים רבים שנלקחים עבורי כרגע בפייס ואליו בוודאי ייראו ויישמעו אחרת בעוד חמש ועשר ועשרים שנה, ויש מצב שזה הגיוני לגמרי: הוא היה אדם וכותב אחר בגיל 35 ו-70, והמאזינים שלו אחרים בצורות זהות או שונות לגמרי באותם גילאים.

במקרים אחרים בוודאי הייתי מלקה את עצמי על הבורות וצרות המחשבה שמונעות ממני להבין עד הסוף. במקרים אחרים בוודאי הייתי נוטש – יוצא מהמוזיאון ולא חוזר, זונח את הספר בעמוד עשרים – אבל במקרה שלו זה אשכרה מלהיב אותי. מלהיב אותי לדעת שמתישהו אבין יותר, וממש לא מעניין אותי מתי זה יקרה.

בקיצור, מילים. באחד הפוסטים הקודמים כאן (וסליחה מראש. נדמה לי שזה הנוכחי מעלה את יחס הלאונרד כהןלא לאונרד כהן בבלוג הזה למשהו כמו פיפטיפיפטי), הצעתי לפתוח היכל התהילה של מילים:

בעולם הספורט האמריקאי נהוג להגלות אתלטים גדולים במיוחד להיכל התהילה. לאונרד כהן זקוק להיכל התהילה משל עצמו. היכל התהילה של המילים. זו לא הכמות – מג'יק ג'ונסון הוא לא מלך האסיסטים של ה-NBA בכל הזמנים, ובכל זאת נחשב לאחד המוסרים הגדולים בתולדות הכדורסל; על אותו משקל, לאונרד כהן לאו דווקא השתמש במילים "Naked”, “Broken”, “Darkness”, ו-”Beauty” יותר מזמרים אחרים, אבל אף אחד לא משתמש בהם כמוהו. מדובר ברופא של אותיות. נפח של מילים.

באופן בלתי הגיוני בעליל, אף אחד עדיין לא פתח את היכל התהילה של המילים. עד שזה יקרה, החלטתי לנבור (איזה לנבור, להסתכל קצת באינטרנט. מישהו בכלל עוד נובר היום?) במילות השירים שלו מההתחלה ועד היום, לשלוף כמה מילים נבחרות ולכלוא אותן בתוך קטגוריות אובייקטיביות וסובייקטיביות. אגב, אף אחת מהן לא מופיעה ב-Popular Problems, ויכול להיות שגם זו סוג של בעיה פופולרית. מתחילים.

(שתי מילים מאוד לאונרד כהניות שמופיעות רק ארבע פעמים לאורך השנים, ואפילו מתחרזות, אבל ארבע פעמים זה לא מספיק בשביל להיכנס לרשימה שלנו: Kneel ו-Hill. הלאה)

Darkness

מופיעה שש פעמים לאורך השנים.

מופיעה בפעם הראשונה ב Lady Midnight, 1969

מופיעה בפעם האחרונה ב Come Healing, 2012

ובאמצע, גם בLove Calls You By Your Name, Ballad Of The Abesnt Mare, That Don't Make It Junk, The Darkness

שימוש אהוב: I’ll listen to the darkness sing, I know what that’s about (מתוך That Don't Make It Junk האנדרייטד)

Lover

מופיעה שמונה פעמים לאורך השנים.

בפעם הראשונה בSuzzane, 1967

בפעם האחרונה בYou Have Loved Enough, 2001

ובאמצע, גם בWinter Lady, Lover Lover Lover, I Left A Woman Waiting, The Traitor, I'm Your Man

שימוש אהוב: I said I’d be your lover. You laughed at what I said (מתוך You Have Loved Enough)

Naked

מופיעה עשר פעמים לאורך השנים.

בפעם הראשונה בTonight Will Be Fine, 1969

בפעם האחרונה בAnyhow, 2012

ובאמצע, גם בLast Year's Man, Take This Longing, Humbled In Love, Ain't No Cure For Love, Waiting For The Miracle, Closing Time, Light As The Breeze, Because Of

שימוש אהוב: You will never see a man this naked. I will never hold a woman this close (מתוך Humbled In Love)

Broken

(לדעתי, אפילו שהיא לא במקום הראשון מבחינת כמות, זו המילה הכי לאונרד כהנית שיש. אף אחד לא משתמש בה כמוהו)

מופיעה 11 פעמים לאורך השנים.

בפעם הראשונה בSuzzane, 1967

בפעם האחרונה בBanjo, 2012

ובאמצע, גם בDiamonds In The Mine, Sing Another Song, Boys, Take This Longing, Hallelujah, If It Be Your Will, The Future, Democracy, Come Healing

שימוש אהוב: Give me back my broken night, my mirrored room, my secret life (מתוך The Future)

Beauty

מופיעה 14 פעמים לאורך השנים.

בפעם ראשונה בChelsea Hotel #2, 1974

בפעם האחרונה בNightingale, 2004

ובאמצע, גם בA Singer Must Die, Take This Longing, I Left A Woman Waiting, The Window, Came So Far For Beauty, The Traitor, Hallelujah, First We Take Manhattan, I'm Your Man, Take This Waltz, Closing Time, Boogie Street

שימוש אהוב: I loved you for your beauty but that doesn't make a fool of me: you were in it for your beauty too (מתוך Closing Time)

אה, ואגב קלוזינג טיים, ואגב מילים, אני לא זוכר מישהו שהצליח לתפוס כל כך הרבה עם כל כך מעט. אני מדבר, כמובן, על:

Looks like freedom but it feels like death
it's something in between, I guess


לפני שבע או שמונה שנים סגרתי שבת באיזה בסיס מסריח בגלבוע ושמעתי אליוט סמית' בקול רם. כאילו, לא רםרם: סתם, במקום באוזניות, נגן המוסיקה שלי היה מחובר לרמקולים של המשרד שלנו, שהיה בקומה השנייה והשקיף על רחבת דגל בה אנשים מסוימים התחפשו לאנשים חשובים, ואנשים אחרים שיחקו כדורגל. בשלב מסוים – לא זוכר באיזה שיר, לצערי – נכנסו שניים או שלושה מילאומניקים ואמרו משהו בסגנון: “אחי, שלא תקפוץ למטה עם המוסיקה הזאת". חייכתי, כי זה מה שאני בדרך כלל עושה כשמישהו מבוגר ממני אומר לי אחי, פסיק, ובטח החלשתי או העברתי למוסיקה שאפשר לשמוע בקול רם בלי שיחשבו שאתה רוצה להתאבד. אפילו שבדיעבד, אם משהו היה גורם לי לרצות למות אז זה לא המוסיקה אלא המקום בו הושמעה. המוסיקה היתה גורמת לי לרצות להישאר. ורק היום, שבע או שמונה שנים מאז, 11 שנים מאז שאליוט סמית' דקר את עצמו (או נדקר) עם סכין סטייקים בחזה, אני מתחיל להבין את היחסים המאוד, מאוד פשוטים שלי עם "מוסיקה עצובה". בשבע מילים: כמו היחסים שלי עם כל מוסיקה אחרת.

לא שמעתי אז את אליוט סמית' כי רציתי לקפוץ מהקומה השנייה ולשפשף את המרפק או משהו כזה (ממילא המשרד לא היה גבוה מספיק); שמעתי את אליוט סמית' מאותה סיבה שאני שומע אותו עכשיו, והיא לא קשורה בשיט לחיים או למוות, דיכאון או אושר. היא קשורה לאהבה או חיבור. כשהתחלתי לשמוע אותו לא ידעתי שמדובר באיזה נסיך אופל שעוסק בעיקר בדיכאון, שיתרגל את מה שהוא מטיף ויגמור את חייו 34 שנה אחרי שהתחיל אותם. אני משער שמשהו באנדרדוגיות בכל זאת הדהד איפשהו, אבל זה בכלל לא משנה. מה שמשנה זה זה: שמעתי את אליוט סמית' – או נגיד, את האלבומים הראשונים של לאונרד כהן, אלה שלכאורה היו צריכים להגיע עם סכיני גילוח לחיתוך ורידים – ברגעי אושר גדולים לצד רגעי משבר.

אם תצמידו אקדח לראשי, בוודאי אשאל אתכם מאיפה יש לכם אקדח, והאם יש לכם רישיון להחזיקו, בוודאי אסביר שאקדחים ללא רישיון זה פתח לחברה מסוכנת מאוד, ותגידו, השתגעם? ראיתם את הסרט ההוא של מייקל מור? אחר כך, אנסה להכריע האם שמעתי את סמית' וכהן יותר פעמים כשהייתי מדוכא או שמח, ולא אצליח. זאת בניגוד למוסיקה "שמחה", נניח, או קצת יותר קצבית, אותה אני יכול לשמוע בעיקר במצב רוח חיובי. כנ"ל לגבי סרטים וספרים מסוימים, כי אמנות טובה וטהורה, לטעמי, לא תלוית מצב רוח. אני לא יודע מה זה אומר עלי אם הזמרים והספרים והסרטים האהובים עלי הם עצובים, כביכול, אבל כן יודע מה זה אומר עליהם אם אני פונה אליהם בעתות צרה ואושר גם יחד: שהם עשו משהו נכון, ושהחיים לא שחור ולבן.

בתכל'ס, אליוט סמית' עצמו אמר את זה טוב ממני פעם. "כשאנשים מדברים על כמה שאני עגמומי זה גורם לי להרגיש רע", הוא סיפר בתחילת העשור הקודם למגזין In Music We Trust. "אבל אף אחד לא רוצה שיתארו אותו כמדכא. לפעמים אני מדוכא ולפעמים לא, כמו כל אחד אחר. בדרך כלל שירים, לא רק שירים שלי, נכונים לזמנים מסוימים הם לא מה שאתה מרגיש כל הזמן. הם מה שאתה מרגיש לפעמים. המיינסטרים ממשיך להגדיר אותי כמדכא ואני לא צריך את זה יותר. אתה יכול לראות סרט עצוב ולמצוא בו יופי. אתה לא יוצא ממנו מדוכא; זה יכול להיות מעורר השראה".

כל התורה על רגל אחת. אני לא יכול לספור את השירים והסרטים והספרים העצובים אליהם נכנסתי למטה או באמצע ויצאתי למעלה.

אה, ובגלל שבדרך כלל נהוג לסיים קטעים כאלה עם שיר ספציפי שמבטא בשלוש דקות ועשרים את 700 המילה שהגיעו לפניו, אסיים עם שיר שלא ממש מבטא דבר. מודה: המון פעמים דילגתי על הפתיחה דקה ו-46 שניות, אני כבר יודע, ואני יודע שאני חרא ולא ככה מקשיבים לשירים, ושיש סיבה לדקה וה-46, ושמה שמגיע אחר כל כך טוב בדיוק בגללה. לא חשוב. מה שאני אוהב ב-King's Crossing זה שזה אליוט סמית' בגרסתו הרוקיסטית ביותר, כמעט הפאנקרוקיסטית ביותר ואני שונא פאנקרוק, אבל אוהב את זה ספציפית. כי אם מרבית שיריו חודרים לעור כמו מחט קטנה שמחפשת וריד, קינג'ס קרוסינג הוא סדרה של אגרופים לבטן. זה שיר יוצא מהכלל, כי הכלל של אליוט סמית' הוא אחר, ונדמה לי שאני מאוד אוהב אותו כי יש כל כך מעט ממנו: אם היה אלבום שלם, אלבומים שלמים, קריירה שלמה שנשמעת ככה, הייתי מחפש זמר אחר לאהוב. מעולם לא הייתי נרקומן או נוצרי עדיין לא, לכל הפחות ובכל זאת, אני נתקף צמרמורת בכל פעם שהבית הזה מופיע:

 

It's Christmas time, and the needles on the tree

A skinny Santa is bringing something to me

His voice is overwhelming, but his speech is slurred

And I only understand every other word

הנה, בקיצור:

1779920_447502552049494_325186841_n

אם יש דבר עיקרי אחד שתכניות הריאליטי הרסו כאן – כאילו, מלבד דור שלם של אנשים שיגדלו אל תוך שפה משובשת, סט ערכים קלוקל ורצון הרבה יותר גדול להיכנס למעגל האינסופי הזה מלשבור אותו – זה את המונח "אמת". המשפט "לך/הולך/הלכתי עם האמת שלי" נאמר על מעט הטיותיו השונות, בקירוב, 770 פעם בשבוע, וכמו שיש דברים שאם אומרים אותם מספיק פעמים הם הופכים להיות נכונים, כך יש דברים שעובדים בדיוק להיפך.

עכשיו, עזבו מקרים ספציפיים. עזבו אם הזה שאמא שלו נרצחה באכזריות על ידי ילדות מהצופים רוצה לגלם את האמת שלו בחביתת הירק הזו כי ככה היא היתה רוצה. עזבו את העובדת הזרה שרוצה להביא את האמת שלה דרך שיר הפופ הזה כדי להיות חלק מאיתנו, בלי לדעת שיש סיכוי הרבה יותר גבוה שאותה אמת בדיוק תעיף אותה בחזרה למקום ממנה באה. הכל יכול להיות נכון. הכל יכול להיות רומנטי, וללכת לפי האמת או הלב או הברך שלך זה באמת מאוד נחמד, עד גבול מסוים: והגבול הזה, מבחינתי, מגיע כשמדברים עליו.

בזמן האחרון אני נזכר יותר ויותר באחד מקטעי הסטנדאפ האהובים עלי. הוא שייך לכריס רוק, מהמופע Bring The Pain ב-1996, ועוסק בלקחת קרדיט מוגזם על דברים טריוויאלים, שבעולם מתוקן אתה לא אמור לקחת עליהם קרדיט. רוק מדבר על שחורים כי רוק מדבר על שחורים, אבל לדעתי, 18 שנה אחרי שהוא אמר את הדברים האלה לראשונה ברשת HBO, הם יכולים להיות נכונים גם למדינת העולם השלישי הזאת שבנינו לנו היום:

הגאווה הלא ברורה והקצת נרקיסיסטית הזאת באמת, בללכת עם האמת, גם כן לא צריכה להוות סיבה לשום גאווה: כמישהו יילך עם השקר שלו הוא מוזמן לבוא לפריים טיים ולדבר על זה.

איך כל זה קשור לעמיר לב? נו, בטח כבר ניחשתם: כי יש טוקדהטוק, ויש ווקדהווק. עמיר לב מעולם לא דיבר על האמת, כי הוא נתן ליצירות שלו לדבר במקומו, והן דיברו בדיוק כמה שהיה צריך. לא יותר, לא פחות. אבל את זה בטח ידעתם. את זה גם אני ידעתי. רק בשנה האחרונה, לעומת זאת, הבנתי שזאת הסיבה העיקרית שהאהבה שלי אליו – אהבה שהתחילה, נגיד, כולה לפני עשר שנים – רק מתחזקת מרגע לרגע, מאלבום לאלבום, מהופעה להופעה. נדמה לי שהוא האמן היחיד שאני אוהב במידה כמעט שווה את מה שיש בו ואת מה שאין בו, ולא משנה כמו מחפשים: פוזה, אגו, שקר. אני אוהב את הצניעות שלו, את הביישנות, את הדאוןטוארת'יות שלו, שהיא כל כך דאוןטוארת'ית שלפעמים אני מפחד שהוא יעלם מתחת האדמה.

האלבום החדש – “נוגע בדרכון" – הוא עוד מאותו הדבר, והדבר הזה הוא בעיקר כתיבה נפלאה. יש שיקטלגו אותה כמינימליזם, אבל עזבו מינימליזם – מינימליזם של אחד יכול להיות מקסימליזם של אחר – ולדעתי מה שיש כאן זה הרבה מעבר לזה: זה יותר כמו זהמהישיזם, ועכשיו שכל אחד יחליט מה זה אומר. מי שרוצה למצוא אמירות על המצב ימצא אמירות על המצב אבל לא בדמות אגרוף לפרצוף (מלבד, אולי, “ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף איש/בשש מאות אלף בתים/כמה מאות נולדים ביום/לא כתוב כמה מתים”, מתוך “חזי ורות”), אמירה לשם האמירה, כי החיים הם לא אגרוף לפרצוף. החיים הם

אל תדאגי, אני סתם יושב

את יודעת כמה אני אוהב

נשבע, שום דבר רע

את יודעת, העצב בא ועובר

עכשיו הוא בא

הסאונד באלבום החדש מעולה, אולי הטוב ביותר מכל אלבומיו, ואדם שהיה מבין יותר במוסיקה מכותב שורות אלו היה יכול לתלות את זה, נניח, בהפקה, או במרכיבי הלהקה – רם אוריון, יונתן לויט, נווה קורן, ולעתים גם גליה חי, צח דרורי וגיל פלדמן אבל אני חייב להודות שלי, אישית, פחות אכפת מסאונד. ראיתי את עמיר לב אקוסטי, ראיתי אותו חשמלי, ראיתי אותו לבד וביחד, בקפה ביאליק ותמונע והבארבי, בפאב עם מספר שווה של סנדלי שורש ואנשים בערבה, ואני די בטוח שלכל ההופעות הללו היה מכנה משותף אחד: סיפור אנטיקליימטי ומשעשע שגורם לך לרצות לבטל את שאר השירים, ולשמוע רק עוד ועוד סיפורים כאלה, ושהקליימקס יילך לעזאזל. קליימקס הוא אוברייטד.

לא פעם, עמיר לב מוגדר כאן כ"סטוריטלר", ובעוד שזה כנראה נכון, אני מוצא בכך עלבון מסוים: יש אינספור זמרים שמספרים סיפורים בשירים שלהם. אני מניח שאפשר להגיד כמעט על כל שיר שהוא סיפור, כך שהחכמה, אני מניח, היא לא לספר סיפור, אלא איזה סיפור אתה מספר, ואיך אתה מספר אותו. רק לאחרונה הבנתי שהייתי מעדיף, לצורך העניין, לקרוא מאה עמודים בהם הסופר האהוב עלי מספר על איזו ערימת חול שהוא ראה ברחוב או ביקור במס הכנסה, מאשר מאה עמודים של סופר שאני לא מכיר שעוסק בדבר הכי מעניין בתבל. רק לאחרונה הבנתי שיותר חשוב לי, בנקודת הזמן הזו, הצורה בה מספרים סיפור, ולא הסיפור עצמו. ולעמיר לב אני מוכן להקשיב כמעט תמיד, ולא ממש אכפת לי אם הוא מדבר על האגם עם הברווזים, זה שסלינג'ר כתב, על רכבת עם אדנים של לפחות שישים שנה, על חולון ורחוב נחמני ותה צמחים ושני כלבים.

השבוע הוא התארח בלונדון וקירשנבאום וסיפר שהמונח "נוגע בדרכון" מגלם עבורו דואליות קיומית למדי: כשהוא בחוץ, זו אופציה לחזור. כשהוא בפנים, זו אופציה לברוח.

מה שמשאיר לנו, ככל הנראה, רק ברירה אחת: מישהו מוכן לעלות על אוטובוס לכליל ולהחביא לעמיר לב את הדרכון?

אחרי הארוחת צהריים סימה שאלה אם אני אוהב אותה.

"מה זאת השאלה הזאת עכשיו?” אמרתי וניגבתי קצת לחם מהמיץ של הצלחת.

"שאלה, מה.”

"אכלנו, נהנינו ועכשיו זה? מה זה זה? ברור שאני אוהב אותך. אם לא הייתי אוהב אותך, לא היית יושבת פה עכשיו.” הסתכלתי על הקערות הריקות חזק, כדי שתבין שלבד הם לא יגיעו לכיור.

"תן לי שלושה דברים שאתה אוהב בי,” סימה תפסה אומץ ואמרה בשקט.

"מה זה?”

"שלושה דברים שאתה אוהב בי.”

"סימה, אמרתי לך אלף פעם לא להכניס מספרים לקשר שלנו. זה לא מכבד אותך ולא מכבד אותי.”

"בסדר, אז פעם אחרונה: אם אתה באמת אוהב אותי, תגיד שלושה דברים שאתה אוהב בי. קראתי שהרבה פעמים זה טוב, לתת ככה חיזוקים לצד השני.”

"אין לי כח לזה עכשיו, סימה. רוצה לשחק משחקים, תביאי את המונופול שההורים שלך הביאו לנו לפסח.”

"ראש השנה.”

"את באה לעצבן אותי עכשיו?”

"אני רק אומרת, למען הדיוק.”

"בשביל. בשביל הדיוק. את יודעת שאני לא אוהב שאת משתמש במילים כאלה. הנה משהו שאני לא אוהב אצלך, כבר יש אחד, ואם תמשיכי ככה אז מהר מאוד נגיע לשלוש.”

סימה קמה וברחה לחדר שינה בלי לפנות את הכלים לכיור ולעשות קפה. ישבתי עוד כמה דקות, למה בדרך כלל היא מבינה לבד את הטעויות של עצמה וחוזרת על ארבע, אבל הפעם לא. עשיתי קפה והשארתי את הכלים על השולחן, שלא תחשוב שמשהו השתנה פה והלכתי לישון על הספה, למה אני בכל מקרה מעדיף בצהריים לישון על הספה. ישר חלמתי שאני בלונה פארק, על גלגל ענק ולידי יושב דג זהב ומציע לי שלוש משאלות. כנראה שעדיין חשבתי על סימה, למה אמרתי לו: “לך תזדיין אתה והמתמטיקה שלך. למה שלוש? למה לא שתיים? למה לא אין סוף?”

"ככה עובדת האגדה,” הדג אמר.

לפעמים בחלומות אני מצליח לשלוט במה שקורה לי. סימה אומרת שפעם היא קראה על זה באחד העיתונים האלה שלה, שקוראים לזה חלומות מוצלים, שאתה חולם אבל גם יודע שאתה חולם – משהו כזה – ופתאום הרגשתי שבאמת אני בתוך חלום מוצל, וישר ניצלתי את זה. חשבתי שמה שהכי הייתי רוצה עכשיו זה ספריי כזה שעושה צבע כסף, ותוך שניה הוא הופיע לי ביד, וישר ריססתי את הדג. הוא קפץ לספסל שמאחורינו בגלגל הענק ואמר לזוג זקנים: “שלום, אני דג זהב ואני מציע לכם שלוש משאלות,” אבל אף אחד כבר לא האמין לו.

איך שקמתי ידעתי שאני חייב לעשות משהו, למה אם יש משהו שאני לא אוהב זה ערבים, ואם יש עוד משהו שאני לא אוהב, והאמת שיש, יש הרבה דברים שאני לא אוהב, ועוד אחד מהם זה לראות את סימה עצובה. כשסימה עצובה היא מבאסת לי את כל השמחה, ולא משנה כמה אני מנסה להתעלם, משהו במאחורה שלי בראש לא נותן לי להתעלם עד הסוף. בלי להישמע מתחנגל, יכול להיות שזאת האהבה האמיתית: שאתה לא יכול להתעלם עד הסוף ממישהו. בכל אופן, ישר שמתי על עצמי מכנס ונסעתי לקניון, גם כדי להתאוורר וגם כדי לקנות לה משהו. אחד הדברים הכי קשים זה לקנות לסימה מתנה, למה היא אוהבת הכל. זאתי, אפשר להגיד עליה הרבה דברים, אבל בררנית היא לא. אף פעם לא עושה פרצופים כשאני מביא לה דברים, לא כמו הקודמות שלי, שהיית צריך לבחור בפינצטה מה להביא להן ובסוף מסתבר שהם בכלל לא אוהבות פינצטות, לא משנה אם יש עליהם חריטה מיוחדת בשבילם.

הסתובבתי בין החנויות בגדים והתכשיטים, ודי מהר התעייפתי. לפני כמה ימים, אחרי שגמרנו לראות סרט טבע בסלון (בזמן האחרון סימה מאוד אוהבת סרטי טבע), סימה אמרה שזה יכול להיות מאוד מיוחד לחיות בממלכת החיות, שמה לא צריך בגדים ורהיטים וכסף וכל זה. פייר? לא קניתי את זה. סימה מתה על בגדים ורהיטים וכסף, ולפעמים נראה לי שהיא סתם אומרת דברים שהיא שומעת בחוץ כדי לעשות עלי רושם.

"תחשוב על זה,” היא עשתה.

"'חשבתי. לא רוצה את כל הכונפות של העולם ערומות ברחוב. אם הייתי רוצה לראות אותם ערומות הייתי הולך הביתה שלהם.”

"תחשוב במובן הפילוסופי.”

"מה זה?”

"הפילוסופי.”

"נהיית פילוסופית עכשיו?”

"אני רק אומרת שלפעמים צריך להסתכל על דברים במבט רחב יותר.”

"מי קבע שצריך?”

"אולי לא צריך, אבל זה טוב לפעמים ככה לפתוח את הראש.”

"סימה, אני פתחתי את הראש איזה עשר פעמים בתור ילד. הספיק לי. מעכשיו אני סוגר את הראש.”

"לדעתי זה יכול להיות כיף לחיות בעולם כזה, בלי חומרנות. ככה הכל באמת בא מהלב, לא כמו היום, שנגיד, אם אתה רוצה להביא לי משהו, מאיפה לי לדעת מה זה, יש כל כך הרבה אפשרויות, ואני לא רוצה לקבל חתול בשק.”

ואיך שהיא אמרה את זה, עשיתי לעצמי סימן קטן בראש, שזה משהו שצריך לזכור. מלא פעמים סימה עושה עלי פילוסופיה הפוכה, אומרת משהו אחד ובעצם מתכוונת למשהו אחר, וברגע ההוא היתה לי הרגשה שהיא שוב עושה את זה. אחרי איזה עשר חנויות בגדים נזכרתי בשיחה הזאת והלכתי לחנות של החיות, זאת שמסריחה מחרא של אוגרים.

"שלום,” האישה שבכניסה עשתה לי.

"שלום רב.”

"אתה צריך עזרה?”

שמרתי את הקלפים קרוב לחזה, למה אלה, ברגע שאתה אומר להם מה אתה רוצה, ישר תוקעים לך מחיר. “מחלקת החתולים בבקשה.”

"חתולים יש לנו רק שניים. שם, בכלובים משמאל.”

"כולה שניים?”

"רוב האנשים שמחפשים חתולים הולכים לצער בעלי חיים.”

היה בה משהו מעצבן, בזאתי, ואיך שהיא אמרה את זה ידעתי שלא משנה מה, לא משנה אם השני חתולים האלה נראים כמו התחת שלי, אני קונה אחד מהם, פרנציפ. התקרבתי אליהם ופייר, יפים הם לא היו. אחד היה ג'ינג'י, השני שחור. ישר ירקתי על הרצפה של החנות.

"אני מעדיפה שלא תירק בחנות מעכשיו,” ההיא עשתה.

"אולי עדיף שלא תשימי כאן חתולים שחורים.”

"אולי עדיף שלא תשימי כאן חתולים שחורים,” עשתה שוב.

"את מחקה אותי?”

"זה לא אני,” היא צחקה, והצביעה שמאלה, לאיזה תוכי אדום ענק בכלוב קצת יותר גדול מהשאר. שמתי לב שככל שהכלוב היה יותר גדול, ככה המחיר היה יותר יקר.

"מה זה זה?”

"ג'אקו מדבר. בן ארבע.”

קירבתי אליו את הפרצוף ועשיתי: “תקשיב לי טוב, ג'אקו, עוד פעם אחת אתה מחקה אותי ואני משחרר אותך פה לעוף בקניון עד שתיכנס באיזה חלון ראווה. ברור?”

שתק. לא נולד התוכי שינצח את

"תקשיב לי טוב, ג'אקו” הוא עשה.

"בוא נחזור לחתולים,” המוכרת אמרה.

"חצוף זה.”

"זה לא אישי.”

"כמה הוא עולה?”

"5,000.”

"שקל?”

"5,000 שקל, כן.”

"והחתולים?”

"400 כל אחד, וזה כולל סל חיסונים מלא. אלה בנות, שתיהן מעוקרות ומחוסנות לגמרי. וזה כולל את הכלוב.”

"ואם אני לוקח את שתיהם, כמה זה יוצא לי?”

"800.”

"תוציאי רגע את הג'ינג'י, נראה מה הוא אומר.”

הוציאה את הג'ינג'י. איך שהניחה על הרצפה של החנות, ישר השתין איפה שירקתי קודם. חייכתי והסתכלתי עליה. לא הסתכלה חזרה, רק אמרה: “הוא בן שנה וקצת, הגיע מבית מסודר עם יציאה לחצר. והוא שובב כמו שאתה יכול לראות.”

"איך קוראים לו?”

"אנחנו לא נותנים להם שמות.”

"מה עם התוכי?”

"מה איתו?”

"ג'אקו?”

"זה הסוג.”

"אז השם פנוי?”

הסתכלתי עלי ולא הבינה.

"יאללה, תביאי את הג'ינג'י. אני אקרא לו ג'אקו. יש לך שק?”

"אתה מקבל את הכלוב.”

"אני מעדיף שק.”

"אין לי שק. מזומן או אשראי?”

הסתובבתי בקניון עם ג'אקו בכלוב, ואיך שיצאתי מהום סנטר עם השק הכנסתי אותו פנימה. קצת יילל, אבל שמתי אותו מול המזגן באוטו, שיירגע, ונסעתי מהר כדי שלא ישתין לי על המושבי עור.

בדרך הביתה חשבתי על שלושה דברים שאני אוהב בסימה ושוב לא הצלחתי, אבל הפעם היה לי תירוץ: ג'אקו כל הזמן יילל והפריע לי לחשוב.

בניגוד למה שאמרתי קודם, יכול להיות שזאת בעצם אהבה אמיתית: שאתה לא מצליח לחשוב על שלושה דברים שאתה אוהב בבת זוג שלך